אני לא יודעת מתי דני מת.
לא יודעת שנה או תאריך.
אני לא יודעת מה רותי הרגישה אחרי שהוא מת ואיך היא הצליחה
להתמודד עם זה.
גומא אמר שלאישה כמוה זה בטח לא היה קשה מידי.
אף פעם לא התקשרתי אליה או אליו לפני שמחלת לו גריג כילתה
אותו, לא אמרתי שאני מצטערת ולא אמרתי שלי זה לא משנה התביעות
והנכסים בקיבוץ ושהוא עבר לחו"ל, לא אמרתי לדני שגם אם אבא לא
מדבר איתו כרגע, מאוד מאוד איכפת לו ממנו.

אני לא מצליחה להיזכר מתי סבא מישה מת, אני רק יודעת שאבא עד
היום כועס עליו, על שמת.
כי סבא הרגיש כבר יותר טוב, הרבה יותר טוב, ובלי לספר לאבא הוא
החליט שהוא לא לוקח יותר את התרופות שעשו לו בצקת בכפות
הרגליים.
הוא היה כל כך עליז ומאושר בבת-מצווה של מיה ואחרי שנפטר מאי
ספיקת כליות לא הספיק להיות בשלי.
הוא היה חולה הרבה זמן.
דני לכל אורך המחלה של סבא בקושי היה מתקשר אליו מאמריקה, אבא
שלי מספר שהוא היה ממציא ומשקר לסבא שדני התקשר כשהם לא היו
בבית או כשהוא היה במקלחת או כש... שסבא לא יפגע, שהוא לא ידע
איזה בן נוראי יש לו.
וכשסבתא חנה, שאמנם לא הייתה אמו של דני אבל גידלה אותו כל
חייו, מתה מדימומים פנימיים כתוצאה מרסיסי הלב הכל-כך שבור שלה
ודקירות סכיני הצער. דני לא בא להלוויה.

הקיבוץ עכשיו כבר מופרט, אבל כשדני ורותי ועוד המון אנשים תבעו
(בשל העובדה שהוריהם היו "כביכול" ממייסדיו) רווחים וחלקים
מהקיבוץ כשתגיע שעת התפרקותו, הרעיון נשמע נבזי.
ואת זה אבא שלי באמת לא יכול היה לספוג כי אבא שלי אוהב את
הקיבוץ שלנו כמו עוד ילד, הוא שומר עליו, הוא הציל אותו ודאג
לו ברגעיו הקשים ביותר.
"מנוולת כמו אמא שלה" אמר אבא על רותי.
ועל דני פשוט לא דיבר
גם לא איתו.
גם כשנפטר וגאוותו נמתחה מתוך גרונו עד מעבר לים.

אני מדמיינת את מחלתו כמו גם את מותו כמו סרט אמריקאי.
בית קברות ענקי, גשם זלעפות עכור, לימוזינות שחורות, ארון
ושיירה.
רותי, עם פנים יפות ורכות ופלומה בהירה בצידיהן, גבותיה הדקות
מצויירות בקפידה, תלבש שמלה שחורה, גם אוסי הבת שלה. כולן
ילבשו שמלות וחליפות שחורות וכובע עם רשת שחורה שתכסה את הפנים
הנוזלות שלהן.
וקורי מייקל דייוויד (שמתכחש לעובדה ששמו אורי מיכאל רביד)
העורך דין המתוחכם ילבש חליפה יקרה וישמור על פנים חתומות.
דני לא נוצרי אבל אני רואה בעיני רוחי כומר מהדהד בין הרעמים
"גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע..."
"כי מעפר באת ולעפר תשוב" וחלקנו נשארים עם העפר ביד כל
חיינו.



יום די סתווי בחוף הים בהרצליה אותו בוקר.
רותי בכובע רחב שוליים מחייכת אלינו מהחוף ודודני מרים אותי
ואת מיה גבוה באוויר בכל פעם שגל מתקרב
אנחנו רצות, מתנשפות, משתטחות על הפיקה, אני לא מפסיקה לצחוק.
"אבא ואמא אף פ-ע-ם לא לוקחים אותנו לים."