התפילה שלהן זה הזמן שלי.
כלומר,
בזמן שהן מתפללות זה הזמן שלי לחשוב.
מתבוננת וחושבת.
מתבוננת
וחושבת.
"הושיענו".
אני מביטה מהחלון,
מנסה לקלוט שמש של בוקר,
שמש חורפית ומתקמצנת.
"עלינו לשבח לאדון הכל".
הן מתפללות, ואני?
חוטאת במחשבות רומנטיות.
כותבת אותם.
שרה אותם, בלב.
הן מפללות הלל ואני מפללת אהבה.
למי?
עדיין לא ברור. אבל הוא יבוא, בעזרתו.
"שהוא נוטה שמים ויוסד ארץ"
העצים הגדולים בחצר.
השמיים, הבניינים, המגרש הריק, האופק.
גדולה בריאתו של אבא.
עד כמה צערו גדול שבסביבתי הכל קדושה
ורק אני היחידה שממאנת להתקדש לכבודו עימן?
"ושמו אחד."
נסתיימה תפילת הבוקר
25 דקות החסד שלי תמו.
הרעש מתחיל לגאות
רחשי הכיתה הרגילים
השיגרה שבה.
הקדושה נעלמה כלא הייתה.
המורה פותחת את השיעור
ושוב קו המחשבה נקטע.
השקט הפרטי שלי הגיע לקיצו להיום.
רגעי החסד.

"דע מה למעלה ממך,
עין רואה ואוזן שומעת
וכל מעשיך בספר נכתבים".