מכירים את המשפט "תחיו כל יום כאילו זה היום האחרון שלכם"?
בטח שאתם מכירים.
כולם שומעים אותו מידי פעם, מהנהנים בראשיהם, ומסכימים על כך
שזהו אחד המפתחות לחיים עשירים, ארוכים ומאושרים.
האם הקדשתם אי פעם חמש דקות כדי לנסות ולהבין את המשפט הזה
לעומק? כנראה שלא. כי אם באמת הייתם מקדישים מספר דקות, הייתם
מבינים את השטות וההבל שבו.
אם זה באמת היה היום האחרון שלי, הכל היה שונה. לגמרי שונה.
אם זה היה היום האחרון שלי, לא הייתי דואגת ללמוד למבחן הענק
שלי בפיסיקה שאמור להתקיים מחר. לא הייתי יושבת ופותרת את
העבודה הארוכה והמייגעת במתמטיקה, ולא הייתי תוהה אם קיבלתי
ציון מספיק גבוה בפסיכומטרי כדי להתקבל לרפואה.
אם זה היה היום האחרון בחיים שלי, סביר להניח שלא הייתי מגיעה
לבית הספר. בטח הייתי מתקשרת לכל האחים והאחיות, בני הדודים
והחברים, ומבקשת מהם להגיע כדי לבלות עם כולם שוב, בפעם
האחרונה.
בנתיים הייתי מוציאה מעומק המגירות את כל אלבומי התמונות, ספרי
המחזור, הצעצועים הישנים וכתבי היד שלי מלפני שנים ארוכות.
הייתי משחזרת את כל מה שהספיק לעבור עלי בכל השנים הקצרות
שהספקתי לחיות: את כל החוויות, את כל המעשים הטובים, את כל
הטעויות, את החברים שהיו, החברים שנשארו, והחברים החדשים שעוד
לא הספקתי להכיר לעומק.
בשלב מסוים בטח גם הייתי מצטערת על כל מה שעוד לא הספקתי לעשות
בחיים: צבא, עבודה, בעל, ילדים, ובמיוחד על כך שלא הייתה לי
הזדמנות להשאיר חותם. הרי מי יזכור בעוד מאה שנים שהייתה פעם
נערה צעירה שהיום האחרון בחייה הגיע מוקדם מידי?
אז כן, לחיות כל יום כאילו הוא היום האחרון שלי תהיה משימה
בלתי ניתנת לביצוע.
אבל למרות הכל, יש למשפט הזה מטרה. הוא מדרבן אותנו לעשות
חשבון נפש מהיר ולהבין שאף אחד לא חי לנצח. הוא גורם לנו להבין
שאחרי שנמות, לא יוותר דבר פרט לזיכרון זמני של דמותנו. הוא
נותן לנו את המוטיבציה להתאמץ ולהשקיע את כל כולנו על מנת
להותיר חותם ולא לתת למתנת החיים להתבזבז סתם כך. שכן גם אם
נהיה מלכי העולם וגם אם נהיה עובדים זוטרים, הרי שכולנו נמות
בסוף. מה שישנה הוא מה שהשארנו מאחור.
אל תחיו כל יום כאילו הוא היום האחרון בחייכם. תחיו כך שכשהיום
הזה יגיע, תוכלו להביט לאחור ולדעת שבזכותכם העולם הזה הפך
להיות, אפילו במעט, מקום טוב יותר.