[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"אבשלום, בני, אבשלום." אני קוראת, והם באים אלי. מגיחים מבין
פתחי החדר בריחוף: דרך הוילון המתנפנף, דרך חרך הדלת הפעורה
חורקת, מבין חורי הדיבלים בקיר המערבי תלוש התמונות, דרך
הסדקים ברצפה.

ראשון מגיע אבשלום העלם, תלתליו הערמוניים הארוכים צונחים על
כתפיו הרחבות, ידיו מסיטות כתמיד בעצבנות את השער מן המצח -
לבל יסתיר את העינים הבהירות המביטות למרחוק. גוו ישר כשהוא
מכפיף עצמו ממותניו הצרים לנשק כף ידי, וגולש לישיבה מזרחית
למרגלותי, ידו עדיין אוחזת בשלי, מחמם אותה בלחיו.

אחריו מגיע אבשלום הנער, תלתל בלונדי ארוך משתלשל מעורפו כצמה,
בולט כנגד קרקפתו הגלוחה, פניו חמורי סבר. זרועותיו דקות
וענוגות, עורו שקוף, כמעט ניתן לראות את מחשבותיו מבעד לרדיד
האפידרמיס הדק המנסה לשווא להחביא אותו מן העולם.

בעקבותיהם התאומים אבשלום, מקפצים ללא הרף בעקבות מחשבותיהם
המיתזזות. בלתי ניתנים להפרדה הם התאומים אבשלום, יד ביד
כרוקדים הם תומכים זה בזה, משלימים חצאי משפטים ומצחקקים זה אל
זה, ואל העולם.

מעט אחריהם מגיע אבשלום הילד. עיניו הכחולות הגדולות פעורות,
כמעט ללא גבות שיצלו עליהן, ויכסו על הרגשות הזורמים בין קרנית
לאישון. פיו פתוח לקלוט את תחושות האויר וריחות המציאות סביבו,
כולו בהיה ותהיה.

אחרון וסוגר את השרשרת, מדדה לחדרי אבשלום הפעוט. עדיין אינו
יציב על רגליו, הוא נאחז בכל שביב עזרה המושט לו מקפלי מכנסיהם
של האחרים, מושך עצמו ממקום למקום בסבלנות עקשות והתמדה.

"באנו, אמא." לוחש אבשלום העלם, חום נשימותיו על גב ידי. אני
בוכה לעומתם, שוב לא מצליחה לכלוא את הצער העמוק הזה, היונק
מחיוניותי עד שאין אני מסוגלת לראות עוד בהיר. כמו חורף עז
סוכר את ראייתי, מוחק ממנה את הצבעים, ואני בוהה אך בשחור
ואפור. כמו צהרי יום שרבי אין בי מקום לנשימה אחת חופשיה, אני
מחרחרת את מצוקתי.

"חיבוק. רק חיבוק." אני מתחננת בגרון ניחר, והם נעתרים לי,
לופתים את איברי הרופסים בידיהם הרכות, ולוחצים את חומם אל
עורי, כדי להפיג מעט את צערי, להדביק אותי בנעוריהם.

"אמא, ספרי לי סיפור." מבקש הפעוט מבין כולם, מושך עצמו מעלה
על ציפת כותנה מהולה בדמעות, זוכה לדחיפה קלה באחוריו המערערת
לשניות את שיווי משקלו, עד שהוא נוחת בשלמותו על ירכי ומותני.
"ספרי לי איך לא באתי לעולם."

אני נאנחת. את הסיפור הזה כבר הכנסתי לקודקס, ולא ניתן לסטות
ממנו כהוא זה. כמלח הוא צורב את עורי, כצליפות שוט חולפות
המלים על לשוני.

"זה היה בקיץ. שמי הלילה האירו את פני השניים שירדו בשביל
המחבר בין שפת הכביש אל החול. ידו אחזה בידה, מלטפת אותה אצבע
אחר אצבע, משיחה עימה חמימות וליטוף. הגלים נשמעו מרחוק,
הולמים על הצוק שנראה אך בקושי מעבר לגבעה הסמוכה. הם פסעו עד
החוף, וצנחו על חלקת חול שעדיין נשמר בה חומו של היום החולף."

בני כולם התקבצו ובאו לי, מאזינים למלים ששמעו כה רבות,
מוקסמים שוב בעל כורחם מן הפלא, שוכחים את הרעל הקרב.

"היא נאנחה כשכף ידו ליטפה במעגלים את בטנה המתכדררת, מחדירה
בה מעט אמונה בעצמה, בגופה. ידו השניה החלה משוטטת בין חלקות
אבריה, מפלסת מפלשת חורצת. רטיבות בין רגליה, ריח הדם מתגנב
לאפה, ואז היכה בה הכאב המוכר. הזדעזעה כולה כשבטנה התכווצה
ביסורים, התקפלה לנסות לגונן על רחמה מהבלתי נמנע, ופלטה קריאה
נואשת: למה אני? לא לא לא. לא אני."

ידיהם מתחילות להשלח לעבר אוזניהם, הם מתקשים לשמוע, להפנים את
רוע הגזרה, ועודם מקווים שהסיפור יגמר בטוב, ולו פעם אחת. אני
חובטת בהם את האמת, אגרוף בצד בעיטה.

"הם מיהרו לבית החולים הקרוב והיקר, ואח זר ומנוכר שלף מהם
פרטים והיסטוריה בטופס משופר, הסביר שכנראה כבר מאוחר, ואין
עוד סיכוי קטן או ניכר, ועל כן תחתמו כאן אם רק אפשר, ואשרו
לחלץ מרחמה את העו..."

המלים חונקות אותי, וראשיהם המורכנים של אבשלום גם הם אינם
מאושרים במיוחד. עובר, תינוק, פעוט, ילד. כמה צמאות זרועותי
לתחושה הזו של משקל צרוב בשרירי הנשיאה. אני מתכווצת אל תוכי,
ידי מסוככות על ברכי ושוקי, מנסות למחוק את המשך הסיפור: איך
נטש אותו בן בליעל בראותו את פרי אהבתנו המשותפת מוטל על טס
מתכת מבריק לצד כלי משחית רפואיים, כתום מכחיל במותו, ספק אנוש
ספק בדיה. בני אבשלום. האחרון בשרשרת עקובה מדמעות.

אבשלום העלם מחבק אותי, ראשי מונח בחיקו, ושערותיו מתערבבות
בשלי, בעוד הוא כופף ראשו ורומז לשאר אחיו לצאת. הוא יודע שאני
כשלון, ובכל זאת הוא מלטף את עורפי, ולוחש לי מלים מנחמות.

בין זרועותיו אני נמסה בדמעות. אילו רק יכולתי להביא לעולם את
אבשלום, הייתי נאהבת. אני נאחזת במחשבה הזו, ובשערותיו של
אבשלום שהן כמקלעת לטפס בה. והוא מלטף אותי לאט, ויוצק בי רוך
ואהבה, מבטיח לי שיום אחד עוד אצליח, שיום אחד עוד אגמור ליצור
בן שיאהב אותי.

כפות ידיו החמות גולשות אל מתחת לציפת הכותנה ואוחזות בבשרי,
וזה מצטמרר מתחת למגעו העדין, ולוהט אליו. כמו אילן דחוי גשמים
מחפשת אני את המגע הרושף, את הקוצף והחודר והממית. גופו מלהיט
אותי, כשונמי הוא משיב לי את נעורי את גאוותי את תקוותי.

אבשלום בני נוגן בי, ופורט עלי כעל כינור דוד. נשימתי מתלהטת
ואני חפצה עומדת מולו לדעת אותו עד תומו. ואז הוא מפסיק, ופניו
מקשיחות במהירות.

"את הסיפור שלי את כבר לא מספרת עוד. איך רצחת אותי במו ידיך,
בהבל פה אכזר, ובחתימה בהולה על טופס ויתור."

אני שותקת. איך אוכל להסביר לו? כמעט נערה הייתי, והאב העתידי
הבהיר שהברירה היחידה מבחינתו מסתכמת בגרידה. לא חשבתי. לא
ידעתי שכל הפעמים האחרות יסתיימו בהריונות נפל. פעם אחר פעם
אחר פעם, כשלון צפוי וחוזר, כמו גרזן המונף בהתמדה על עץ עד
יהפוך כולו שבבים, כמו קללה המוטלת על אם שמעדה במבחן הראשון
שלה. אילו ידעתי מראש. ידי מלטפת את שערו המקליש ומשקיף מרגע
לרגע, עוד שניה ואיננו, ואני מוצאת עצמי אל מול חלל החדר הריק
שלפני, אצבעותי חולפות בין משבי רוח קלילים מהחלון.

לאן תלך ילדי? אני זו ששתלתי את האלה שגדעה אותך, אני זו
שטיפחה את שיערך, אני אשמה. אני. רק אני. אין לך איש להלחם בו
מלבדי, אבשלום בני. יציר דמיוני. אין לי איש להלחם בו מלבד
עצמי. ומי יאהב אותי, אם לא אני? אני חובקת את ברכי אל חזי
הריק הערירי.

אבשלום בני. אל תיתן לרוח לשאת אותך. אל תיתן לזעם לשאת אותך.
הו, כמה ריקה בטני ממך, אבשלום בני.

כמה ריקה רוחי ללא אהבתך אבשלום.






אבשלום - יונה וולך
אני מוכרחה פעם נוספת
להזכר בבני אבשלום
ששערותיו נתפסו ברחמי
ולא יצא לי
לגמור את אבשלום בני
אני בונה את אפשרויות הרגשתי
הרחמים שוטפים בי
והרעב אפשרי
רצונות התורשה
ואבשלום שלא הורשה
בגלגול אחר אבשלום יהיה
אהובי ואני אחוש זיכרה
כשאבשלום אהובי
תחושה גופנית או איך בטני
ריקה מאבשלום בני
סידור של כוכבים
נופלים וחרב מכה
במגנט על לבה
הרגשה מדוייקת:
במה תלחם
ועל מה תנוח הרוח
לאן תשאך הרוח בני.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מוכר?

פודל, לחבר של
שלי


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/11/01 1:22
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שחר אור

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה