פעם, כשהייתי קטן, סיפר לי אבי סיפור על דמעות של עשירים.
הוא אמר שגם עשירים בוכים, רק שאת הדמעות שלהם הם מחביאים
במקום סודי סודי.
החלטתי לחפש את אותן הדמעות.
בקצה הכפר עמד ביתה של גב' אלטרוט, היתה לה אחוזה גדולה עם
הרבה משרתים, ובריכה ענקית בחצר. גב' אלטרוט הייתה אשה עשירה
לכל הדעות, כל-כך עשירה שאפילו אם הייתה מחליטה לקנות את כל
הכפר, היה נשאר לה עודף.
אף פעם לא הייתי בביתה ואינני מכיר איש שביקר אצלה, אבל כשאבא
סיפר לי את הספור על הדמעות של האנשים העשירים, ישר חשבתי על
גב' אלטרוט. בשעה מאוחרת הלכתי לביתה, נכנסתי דרך החלון,
הייתי חייב לחפש איפה היא מחביאה את הדמעות.
התחלתי בכיור של המטבח, אבל הוא היה נוצץ ונקי ולא היה בו זכר
אפילו לדמעה אחת. המשכתי ונברתי בין כלי המטבח, אך בהם ראיתי
רק את עצמי. החלטתי לחפש בחדר השינה, נכנסתי בשקט בשקט שגב'
אלטרוט לא תתעורר וחיפשתי בין הבגדים, אבל הם היו מגוהצים,
נקיים ומאוד מאוד יבשים ולא היה בהם זכר אפילו לדמעה אחת.
המשכתי לחקור בכל הבית: בחדר האמבטיה ובסלון, מעל לשידה
המפוארת ומתחת לטלוויזיה, כל-כך רציתי למצוא את הדמעות, אבל
לא מצאתי אפילו לא דמעה אחת.
חזרתי הביתה, מאוכזב ונעלב נכנסתי מתחת לשמיכה. אחרי כמה דקות
הרגשתי יד שמלטפת את ראשי, זה היה אבי.
"עבדת עלי, אין דמעות לאנשים עשירים" אמרתי לו, תוך שאני
משתנק בבכי.
אבא לא הבין למה אני בוכה "זה רק סיפור" הוא אמר לי בקול חלש,
אך אני המשכתי לבכות.
"איך אתה יודע שאין דמעות לאנשים עשירים" הוא שאל בקול של אבא
שלי כשהוא יודע שעשיתי משהו שאסור לעשות, ואני סיפרתי לו את
כל מה שקרה בבית גב' אלטרוט.
אבא כעס על כך שנכנסתי בלי רשות, והוא אמר שמחר נלך שנינו
ונבקש את סליחתה של גב' אלטרוט.
למחרת הלכנו, אבא ואני, לביתה של גב' אלטרוט, היא הייתה
מופתעת על כך שבאנו לבקר אותה ואמרה שהרבה זמן לא באו אליה
סתם כך אורחים. ואז סיפרתי לה על כך שהתגנבתי לביתה וכמובן
שביקשתי את סליחתה.
גב' אלטרוט נראתה מאוד מופתעת, הייתי בטוח שהיא תצעק עלי או
שתעיף אותי מביתה, אבל היא שתקה וליד עין ימין שלה ראיתי
נופלת דמעה אחת קטנה.
היא לקחה מפית נייר זולה ושמה בה את דמעתה.