בירושלים האנשים המתים נמצאים בכל מקום. לפעמים מוצאים עצמות
כשחופרים לבנות בניין חדש. ומעבירים אותן למקום אחר וקוברים
אותן שם. יש טרנספר איטי ואכזרי של אנשים מתים מירושלים. זה
העירייה עושה, בשביל לשמור על האיזון הדמוגרפי. הם נלחמים
מלחמה נואשת כי נכון להיום אנשים מתים הם הרוב המכריע
בירושלים. כבר כמה אלפי שנים שאנשים מתים פה והצטברו כבר
מיליונים. אם אף אחד לא יעשה כלום יהיו פה עוד מעט יותר אנשים
מתים מסגני ראש עיר,וכבר היה לנו לא כל כך מזמן אחד שערק ממחנה
אחד לשני, נטישה שהיא תמיד חד כיוונית. כמה שלא ננסה להתרבות
כמו שפנים הם ימשיכו למלאות כל בור ונקיק ומערה, לחתור מתחת
לרגלינו, בטוחים בנצחונם הסופי כי הרי בסוף כולם הצטרפו אליהם.
האנשים המתים הם לובי חזק מאוד בירושלים. לפעמים כמה אלפים
מגיעים להצביע, לתת את החיזוק לצד שנראה להם מסייע לאינטרסים
שלהם. בין לבין הם מחרחרים מלחמות שיוסיפו לצד שלהם. מלחמות על
הבניינים שהם בנו ועל הדברים שאמרו ולפעמים אפילו על העצמות
עצמן. האנשים המתים לוחשים מתוך האדמה לעוברי אורח ולקבלנים
ולפוליטקאים ולכל מי שמוכן להקשיב. כשלא מקשיבים להם הם
מפסיקים ללחוש ועוברים לצעקות. אי אפשר ללכת בירושלים מאה מטר
בלי להתקל באיזה מת שחייב שתקשיב לו. מת שתקשיב לו. ניסיתי פעם
לברוח מכאן, לעיר שמתחתיה רק חול. הלכתי שם בתוך כל הרעש מוקף
בשקט מופתי. אף מת לא בא אלי ברחוב ודרש שאגאל את קברו, או
שאפצח במלחמת טיהור אזורית. היו לי כמה חודשים של שקט, אבל
הגעגועים אכלו אותי.