זה קולה של
הדומיה שמתקתקת
כשעון
כמו היה לה גוף
שסופר ימיו
וצללית שמגיחה
מפנס הרחוב.

זה השקט שפותח
שעריו למתים
המה נכנסים
אחד אחר
השני.

זה הלילה שיורד
כמי שחי לפנים
לא נותר בו כוח
להכות במצילת השעון
אף לא להלך על
קצות אצבעותיו.

זה אני שהתעוררתי
בשעות הקטנות
סופר את הדקות
המתמשכות
ומתפלל שיאיר
השחר.

השער עדיין פתוח
מישהו עשוי
להכנס
אבל הם
כבר בפנים
חלקם יושב על
כסאות
מסביב לשולחן
חלקם עומד
כמו פעם.

"שתזרח השמש,
שיעלה כבר הבוקר"
אני שומע קולי
הוגה מילותיו
הראשונות.