לילה, אני יושב עם מוראד בעמדה, קולות הצרצרים נשמעים מכל
כיוון.
"אני יודע שהיהודים אוהבים את הקפה שלהם חלש", מוראד אומר לי
וצוחק בקול רם אחרי שהצעתי לו קפה מתוך נימוס.
כי לא יפה לקום ולהכין רק לעצמך.
"אבל יאללה, אם אתה כבר מכין תעשה גם בשבילי, וחזק כפליים."
אני קם בשביל להרתיח את המים ובאותו רגע אני שומע יריות
מכיוון מרון א-ראס, מוראד מחייך חיוך עייף. "אל תפחד חייל, זה
לא מתקרב לפה", הוא מדליק סיגריה ומתרווח בכיסא העור הישן
שלו.
אני מסיים להכין את הקפה ומגיש לו אותו. עוד שעתיים וחצי
לסיום השמירה, הקפה הזה יחזיק אותי ער.
אני מגיש למוראד את הקפה וצופה בו שהוא לוגם את השלוק הראשון,
שיקבע את הכול.
רגע גורלי.
"קפה טוב בשביל יהודי..." הוא אומר ולוגם שוב מהקפה.
הצלחתי, הקפה עבד, אפשר לסיים את השמירה על רגל ימין, עכשיו
רק לא להירדם.
שוב יריות.
אין פחד, אני לא ארדם, אם הבני זונות יגיעו, ויהיה לי האומץ,
והרובה יחליט לירות, כי רובים של ג'ובניקים לא תמיד יורים,
אני ארוקן עליהם כמה כדורים ואציל את המולדת.
מוראד נרדם והשמירה עוברת לאיטה.
מוראד, גבר דרוזי בן 50, ששירת בגדוד הדרוזי בשנות השבעים,
כשהצבא עוד היה צבא, והמדינה עוד הייתה מדינה והחיילים עוד
היו מורעלים עד העצם להגן על ארצנו, מסיים את עבודתו בשעה חמש
בבוקר, קם, נכנס לפג'ו הלבנה שלו, ונוסע.
רמי, קיבוצניק מבוגר עם כובע קש וסנדלים על גרביים, מגיע
להחליף אותי בשמירה האחרונה שלי בשעה שש בבוקר.
הכול מסודר, לעלות לאוטובוס ולחזור הביתה, מרחק של שנות אור
מאיפה שאני דורך לתל אביב.
ברגעים מסוימים תהיתי אם אני באותה המדינה, וזמזמתי לעצמי את
מילות השיר "מה שרואים מכאן לא רואים משם".
שתיים-עשרה שעות לאחר מכן הגעתי הביתה ונזרקתי על המיטה.
ברקע זמזמה הטלוויזיה כל מיני דברים ברקע.
"קרב יריות התפתח היום בדרום לבנון בין חיילי צה"ל לפעילי
חיזבאללה באיזור מרון א-ראס במשך שעות הצהריים, בעוד בפיקוד
צפון מעריכים שהמצב..." שלחתי יד לשלט וכיביתי את הטלוויזיה.
הבני זונות.
אין פחד.
היום אני ארדם.
חזרתי הביתה. |