היא שכבה שם ולא חשבה על מה שעשתה באותו יום. היא לא חשבה על
החברים שלה, על המכתב שכתבה או על ההוא שעצבן אותה בצורה כל-כך
מעצבנת שראויה למחשבה ארוכת טווח. היא לא חשבה על השיר החדש
שכתבה, לא על הקלידים או המיתרים שנחו מולה בשקט מופתי- שאפילו
עליו אפשר לחשוב. היא לא חשבה על הריב שלה עם אמא או על הריב
עם החבר הטוב, שפגע בה.

היא חשבה, זמן רב, על פיל. פיל אפור, כסוף קצת. יש לו עיניים
חומות מנצנצות ואוזניים גדולות מתנפנפות. כל הזמן שהיא חשבה
עליו הוא רץ בשדה מלא פרחים, דילג באושר.
הוא לא התעייף, רק קיפץ עם חיוך על פניו הכסופות. היא שמעה
בראשה מוסיקה קלאסית, שלרוב שנאה אך באותו רגע זה התאים לה.
ככה, שעות שכבה על המיטה, עם מאוורר נושף בפניה, בעיניים
עצומות וחשבה על הפיל. "איך אני אקרא לו?" חשבה לעצמה והריצה
שמות שעפו באוויר מעל הפיל. "אני אקרא לו ארי" וכך ארי הפיל
קיפץ ודילג לו שמח ומאושר. היא הייתה שרויה בחלום שכזה, ערה
לגמרי אך בכל זאת, היא הרגישה שהיא עם ארי הפיל, שהיא מדלגת
איתו, הרוח על פניה שנשבה מתוך המאוורר הרגישה כמו בריזה
מרעננת, שם בשדה.

היא וארי התחילו לדבר, בהתחלה הם דיברו על הא ועל דא ולאט לאט
השיחה התפתחה אל תחומי עניין, מוסיקה, לימודים. היא וארי דיברו
שעות והיא הבינה שהיא לא צריכה כלום חוץ ממנו והשדה. לא חברים,
מכתבים, שירים, קלידים, מיתרים, הורים וריבים. רק ארי הפיל, זה
כל מה שהיא צריכה, זה מה שייתן לה אושר וחיים ארוכים וטובים.
היא סיפרה את זה לארי וארי שמח. הוא אמר "אני אשאר איתך תמיד"
והיא חיבקה אותו. ירד הלילה, יצאו הכוכבים ונזרעו בשמיים הכהים
"איזה יופי של שמיים!" היא צעקה. הם עצרו מהדילוגים ונעמדו
שמחים מול הירח המלא שזרח ונתן להם אור. "אני חושב שכדאי שנלך
לישון" אמר ארי והם נשכבו על העשב הרך ונרדמו.

היא קמה בבוקר רעננה מתמיד אך מהר גילתה שהיא התעוררה לבד, ארי
הפיל איננו. היא הסתכלה למרחק וצעקה בשמו אך אין קול ואין
עונה. היא נבהלה, עיניה נפתחו לרווחה וליבה פעם בחוזקה בתוך
החזה שלה. היא התחילה לרוץ, ריצה מהירה, חוששת, כאילו מישהו
רודף אחריה. היא רצה שעות, אינה איבדה את כוחה כשלפתע ראתה את
המראה הכי נורא שיש; גופתו של ארי שוכבת על העשב מתבוססת בדם,
בטנו הייתה פתוחה וחבורת לביאות אכלה את תוכו של ארי הפיל שלה.
ארי כבר לא דילג ועל פניו חיוך לא היה. עיניו הפתוחות נצנצו
מדמעות ואוזניו שכבו ללא ניע. היא נפלה על הברכיים, בכתה בקול
רם והבריחה את הנשרים שחיכו לשאריו הגופה הכסופה והמדממת של
ארי.

היא הרגישה איך ליבה מתמוטט בה, מתפורר. היא רצתה לתלוש לעצמה
את העיניים, לשרוף את מגרות הזיכרון בראשה, שלא יישאר זכר מארי
הפיל שהיה שלה, שנתן לה אושר. היא נזכרה במשפט שלו " אני אשאר
איתך תמיד" אבל הוא לא איתה. היא נשארה שם וצפתה בלביאות
ובגורים מחסלים את שאריות חברה הטוב. כשגמרו לבסוף היא ניגשה
וליטפה אותו, את גבו האדום מדם ואת פניו העצובים. כף ידה
התמלאה בדמו הכהה והיא הרגישה את חום הגוף המזערי שנשאר בארי.
לפתע נשר עף לכיוונה במהירות מטורפת וצנח אל תוך פניה.

היא פתחה את עיניה והסתכלה על חדרה שמסביב. היא רעדה מקור. היא
נאנחה, והרגישה עצב על ארי אך כבר ידעה שחלמה, שזו הייתה
פנטזיה וקלה עליה ההרגשה. הלב חזר לצורתו המקורית והתמונה של
גופתו של ארי נעלמה לאט לאט, היא כיבתה את המאוורר וניגבה זיעה
קרה ממצחה. היא קמה, ניגשה אל המראה והסתכלה בדמותה שנשקפה
אליה, גוף רחב, גבוה, רגליים ארוכות, ידיים ארוכות, פנים
עגולות עם פה שאהבה, אף רחב, עיניים גדולות ודם מרוח על מצחה.
היא הסתכלה על כף ידה וראתה דם כהה מנצנץ לעברה.
"ארי" היא אמרה וחייכה, קימצה את ידה לאגרוף וחיבקה אותו.