קפלים בשמלה, ובמתנות הגוף השמנמנות. ובין הקפלים הנהדרים שלך
נוטפות טיפות קטנות של משהו לא מזוהה, יפה וזוהר, מנצנץ כמו
דמעות בעין חרושה.
והן מחליקות ומתחלקות ונופלות אנה ואנה ונהיית מסביבך מין
שלולית של נוזל מהבהב ביופי (אם הייתי ילדה קטנה, בטח הייתי
חושבת שאתה נסיך)
וידך הפרושה שוכבת על גבה על השולחן האפור ואני מעבירה
אצבעותיי על כל קווי אישיותך שעל ידך הנעורה. והמילים המשתפלות
שלך נשפכות כמים שיצאו מברז שרק לפני רגע השתעל מים חומים
ולפתע הם נקיים והמראה שלהם נהדר ויפה מתמיד.

אני רואה את העיניים שלך כשהן סגורות, אני רואה את הפה שלך
כשהוא סגור אך ישנו חריץ שקורא לי... אומר לי "בואי, בואי
אליי". וכל קווי האישיות שלך מעבירים בך צמרמורות שמתחילות בלב
ומתפרשות לגוף הגוף כמו גל ענק, כמו מערבולת. ואתה נושם, ואז
מתנשם, והנשיפות שלך משחקות בשיערי וכל גופי נהיה מחוספס.
אתה מתחיל לנוע, תנועות של חוף שקט. ואני נעה איתך, מקשיבה
לגופך, עוקבת אחריו, לומדת ממנו. ולאט לאט, ככל שאני לומדת
יותר, כמו תלמידה מצטיינת תנועותייך מתחילות את הגאות. הגלים
מתגברים ואתה נסחף אל החוף אך לא נוגע בו וחוזר חזרה אל תוך
המצולות. שם אתה פוגש בי ואני נסחפת איתך חזרה אל החוף ואנחו
כבר יותר קרובים. ושוב חזרה אל המעמקים, לוקחים תנופה ועפים עם
כנפיים שלפתע הופיעו עלינו, עפים מתוך העומק הכחול החוצה אל
האוויר, מעל החוף, מעל השמיים, אל השמש ובתוך ההסתנוורות
המדהימה אנחנו נופלים ומרגישים כי הכל עוד לא נגמר, והרוח
מלטפת אותנו ואנחנו מחוברים והכל טוב.
והנחיתה אף היא נעימה, המים עוטפים אותנו ואנחנו נחים, אצבע
לאצבע, עוצמים עיניים ומדמיינים הכל מחדש.