בידיים עדינות, מעט סדוקות מהיובש ועטופות בשכבה דקה כמו הרוח
ונוצצת של זעה, היא עוטפת את הסביון בעל שיער השיבה הלבן-תמידי
שקורא לה לשחררו ולקרבו לזרם הרוח שמתרחקת לארצות דרומיות
וחמות. מיישרת את הגב שתמיד מתעקם מעט, מרגישה את השמש. ואז
היא מחייכת לסביון שבידה, נושפת אוויר חם ומשחררת אותו לחופשי.
זו שדרה ריקה של אהוב נשכח ושל האבק שכיסה אותו מבין
הזיכרונות, היא חושבת ויורדת בירידה שפעם הייתה קצת יותר תלולה
וקצת פחות חופשית. אולי הוא עדיין מחכה לה בבית מוקף העצים שלו
וחושב עליה בלילה מתוך הערסל הלבן. הרוח משחררת זיכרונות של
נשיקות קצרות בטעם של מסטיק בורוד פוקסיה שלאחר הלעיסה הקצרה
הודבקו על גזע העץ התחתון, האפור-
חום מתפורר, בצפיפות צבעונית. ירוק וסגול והרבה ורוד חזק של
בזוקה על גזע זקן.
היא מדמיינת שמלה אדומה שעוטפת ושיער קצת יותר ארוך שמרחף
נחשים-נחשים לעיניים. לקראת סוף הירידה היא רצה בידיים פרושות
ומקשיבה ללחש מנגינת אהבה שהרוח לוחשת במיוחד לכבוד תיפוף
הנעליים המוכר על המדרכה ונוטשת את הזכרונות, עד לסביון הבא.