א) 2002, לא נכתוב את התאריך המדוייק. גם על האירוע עצמו אני
לא ממש יכול לספר. אולי מתישהו עוד יגיע היום, אבל לא עכשיו.
מדובר באירוע שאני גורר כל חיי, אירוע שהשאיר צלקת עמוקה,
ובעיקר יסורי מצפון. נספר רק שמדובר באירוע שאצלי הגדיר מחדש
את המונח אחריות. הגדיר מחדש את השוני בין אחריות לאשמה.
הרכזת שלי בשנת-שרות תמיד אמרה "אנחנו לא מחפשים אשמים, אלא
מי לוקח אחריות" וההבדל הוא גדול, את זה הבנתי באותו הבוקר
ב2002-. ה"אשמה" כביכול נפלה על גורם אחר, אבל האחריות, בפרט
זו שאתה מרגיש בפנים, נפלה על כל מי שיכול היה לעשות יותר כדי
למנוע. אולי בהשאלה מתחום אחר, שכלל לא קשור לאירוע שהתרחש,
אחרי תאונת דרכים קשה ישנו "אשם" או כמה, אבל מעגל האחראים
הוא גדול הרבה יותר: זה שנתן ל"אשם" לנהוג על-אף שהיה עייף או
מופרע, זה שלא תיקן את הסימון על הכביש, וכו'...
ב) 2000-2001, חיפה. שנת השרות. בלא ספק השנה המשמעותית
בחיי, המדהימה בחיי. על אף כל הדברים הבאמת משמעותיים שעשיתי
אח"כ, על-אף הצבא, לא הייתה שנה מלאת סיפוק ומשמעות כשנה
הזאת. ההבנה כי יד המקרה בלבד גורמת לנו להיות נולדים להיכן
שאנו, ועל אותו בסיס מיקרי היינו יכולים להיות אותם הילדים
הזקוקים כל-כך לתמיכה שאת פוגש בלילות בניידת הלילה נולדה אז.
המחויבות הזאת לעשות הכל כדי להקטין את הכאב בעולמנו השתרשה
באותה התקופה. הידיעה כי כל אחד משמעותי ביותר במאבק על הטוב
(TOOV) בעולם קיבלה חותמת. מי שמחפש משמעות בחייו, סיפוק ללא
גבולות, שנת שרות היא בהחלט פריט חובה בתיק.
ג) יוני 2003. חודש לפני סוף קורס הקצינים. בסופו של משחק
כדור-סל אני עולה למגורים ורגב, ידיד נפש שלי, שם לי יד על
הכתף והודיע לי שידידה טובה משותפת, מה"חבורה" נהרגה בפיגוע
בירושלים. אחרי זה החלה יממה נוראה שכללה בכי רב, צער, ובעיקר
- תסכול עמוק. הרהורי כפירה בדרך בה בחרתי קיננו בי. משפטה של
אחות הידידה "מה בעצם אתה מציע לנו, אדוני שר הביטחון, עוד
דם, עוד יזע, עוד דמעות?" לא עוזב אותי, וגורם לי באותה
התקופה להרהורים על הדרך. זכרונות מהמכתבים האחרונים, השיחות
האחרונות, הויכוחים האחרונים קיבלו משמעות חדשה. החלומות
קיבלו מפנה עריכתי. תסכול. צמד המילים "ברית-עולם" קיבל
משמעות חדשה. ברית החברים והמשפחה נכרתה.
ד) ספטמבר 1999, קובנה - ליטא. מסע על חורבן העם היהודי, אל
עברו. 9 מבוגרים-ילדים, עולים איתנו על מטוס ומספרים לנו את
ילדותם. 9 שהיו ביחד אז, ועברו ממקום למקום יחדיו. תשעה,
שבמסע איתנו, אמרו יחד, באותם מקום, קדיש לאימא במקום בו
נפרדו יחדיו מאימהותיהם, לעד. ודווקא שם, כתב תום, חבר למשלחת
את מילותיו המרטיטות הבנויות על-בסיס האיגרת שהוצאה ליוצאים
למסעות הצלב "ובשובכם מהמסע, אל תחזרו לאומניים יותר, חיזרו
מכירי כאב-אדם, אנשים טובים יותר, ערניים יותר".
ה) מרץ 2002, בסיס הכשרה במרכז הארץ. אני לקראת סוף קורס.
לאחר פריקת הבוקר מגיע מפקד נוסף ואומר לכל הבנים ללכת להוריד
שפצורים מהנשק, לעלות על א' ולהגיע למגרש המסדרים. הפז"מניקים
מבינינו, נפילי הטייס למיניהם, הבינו מיד. במשך מספר שעות
תירגלנו עצמנו באיך להיות משמר כבוד בלוויה. איך יורים כדורים
ללא קליע, איך צועדים. כעבור מספר שעות נלקחנו לבית הלוויות
בתל השומר לקבל את החלל שלנו. אחד החיילים שאל בסוף התדרוך של
הנגד מבית הלוויות "איך קראו לו", ואותו נגד היה צריך להוציא
פנקס מהכיס כדי לענות. קטע י"א של יהודה עמיחי, המדבר על הארץ
שבניה קבורים באדמה במקום הזהב, והפחם והברזל החל שוב ושוב
להתנגן בראש. כל-כך הרבה שהנגד צריך להוציא פנקס כדי לענות.
ו) ינואר 1999, כנרת - חוף לבנון. בלילה, על איזה סלע מול
הכנרת, כשהירח מאיר פס לאורך הכנרת, אחוז התרגשות שאין כמותה,
התנשקנו לראשונה. חשבתי על זה ימים שלמים לפני, לא ידעתי אם
זה יקרה או לא. הייתי במתח. לבסוף זה היה מדהים.
ז) יום הזכרון 1996, קרית-שמונה. "ענבי זעם" קראו למבצע
שהתחולל אז והוריד את כל הצפון למקלטים. יום הזכרון חל באמצע.
הצבא ביטל את הטקסים הרשמיים בבתי-העלמין בצפון. אמא החליטה
שעל-אף זאת נוסעים לאיזה מגדל פרחים, לוקחים ממנו פרחים
ונוסעים להניח על הקברים. הגענו מוקדם בבוקר, הנחנו נר ופרח
על כל קבר. לאט לאט הגיעו חלק מההורים וצוות תקשורת זר. בשלב
מסויים ביקשו ההורים שנעזור להם להשלים מניין ליד כל קבר בכדי
שיוכלו לומר "קדיש". הם ביקשו גם מהצוות הזר באנגלית הרצוצה
שלהם. הצוות, שמנה צלם וכתב, הניח את המצלמה על איזה קיר
והצטרף ל"קדיש" על כל קבר. יותר מאוחר גם נפלו קטיושות מסביב
לבית-העלמין. היה בעיקר עצוב. ממש עצוב. קטיושות על בית
העלמין, ביום הזיכרון, 1996.
ח) אפילו שהיה לזה מקום במשבצת קודמת - צריך להדגיש. ליל הסדר
בשנת השרות. ליל הסדר המדהים בחיי. מעט לפני ליל הסדר החלטנו
קסטרו שהיה איתי בקומונה ואני להישאר בליל הסדר בבית ברחוב
חיים ולעשות את ליל הסדר עם הילדים. הילדים שאין להם לאן
ללכת. הכנו קניידלעך וכיבודים, מאכלים שונים. אספנו דברים
מכמה אנשים חיפאים טובים. רותי, מנהלת ה"בית" הביאה את
משפחתה. למשך כמה שעות ה"בית" היה כמשפחה. כמעט אמיתית. היה
מדהים.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.