זהו השבוע השני שלי,
עם הראש קבור בתוך האקווריום השקוף.
דגי אותיות חולפים מול עיניי,
בועות אוויר קטנות,
קופצות מתוכם ומזנקות בפראות מעלה,
לעבר מפלס המים הנוגע בצווארי.
תקופה של פריצות תוקפת אותי, אני מתוודה.
הקוראת בקלפים, מרימה גבה שחורה מעלה.
פריצות? היא שואלת.
אתה זונה ממין זכר?
לא,
אני משיב,
ולחיי מעלות אדמומיות נבוכה.
אני זונה של כתיבה.
אני מאפשר למילים לעשות בי שמות,
משעת בוקר מוקדמת
ועד שעות חשוכות.
שכרי נמוך ככבודו של פועל זר,
גאוותי שפופה כזקן ערירי בקופת חולים
ומחשבותיי מכות בי כטרוריסט חדור מוטיבציה אלילית.
ואיך זה להיות זונה?
היא שואלת וחוקרת,
במין סקרנות מיסטית רכלנית,
לוגמת קלות מספל הקפה המונח לידה.
מתרגלים, אני אומר ומתכווץ בתוך כסאי.
הגב כואב,
השעות לא שעות,
אין הכרה חברתית מלבד אוסף מחברות כבד משקל,
הלקוחות מגוונים,
חלקם אכזריים, אוהבים להכות בי חוכמה ודעת,
יש כאלו המחפשים בי עולמות אבודים
ואהובים עליי במיוחד, אלו שתמיד באים עם פרחים.
אהה, היא מפטירה ולוגמת בשנית מספל הקפה.
אההמממ, אני מוסיף כדי שתרגיש בנוח עם כל ההמהומים המוזרים
הללו.
למעשה, פריצותי היא פריצת חומות, אני חושף.
אתה גנב?
מרימה הקוראת בקלפים, גבה שנייה.
גם גנב וגם זונה?
אני מהנהן בראשי.
היא מתרשמת.
מה אתה גונב?
אני בודק שאין שוטר בסביבה ולוחש לה בעדינות.
רגשות.
אני גונב רגשות לאנשים.
פנייה מחווירות.
ועוד לא תפסו אותך? הקוראת המירה עצמה לנקראת. זה לא קצת
מסוכן?
לא יותר ממה שאת עושה, אני משיב.
וחוץ מזה, יש לי טקטיקות מתוחכמות,
אני מפרסם את גניבותיי ברבים,
כך גם אף אחד לא חושד
ואני מקבל משובים.
אתה בן אדם מוזר, היא מסכמת.
אני מניד כתפיי בחוסר איכפתיות.
ומה יהיה עם עבודה?
ואהבה?
ומחלה? הגוש שיש לי בצוואר, פה, אני מצביע, יש לו פוטנציאל
למשהו, את יודעת...סופני?
הקוראת מסתכלת עליי במבט מהסס.
אתה תהיה בסדר, היא אומרת, לוגמת את טיפות הקפה האחרונות
שבכוס.
אתה תהיה בסדר גמור.
את בטוחה?
היא מהנהנת, עינייה נחות לרגע על צווארי והיא מיד מסיתה מבטה
משם.
אתה תהיה בסדר גמור, 150 בבקשה.
אני נותן לה את הכסף.
חוזר לביתי הקט.
אני זונה של מילים,
אני גנב רגשות,
בטוח אחטוף סרטן אם לא יהרגו אותי במכות.
היא הקוראת העשירית שלי החודש שקולעת בול למגבלותיי.
וכל הידע הרוחני המדוייק הזה,
גורם לי לחרדות ששום תרופה לא תצליח להדחיק.
אז מה עושים?
מטביעים את יגוני באקווריום.
וכך אני עושה מדי יום, לפני ואחרי השינה.
מכניס את ראשי לתוך מימיו הצלולים של מיכל הזכוכית.
הדגים חולפים על פניי, שותקים.
הם כבר מכירים אותי טוב יותר משאני מכיר את פחדיי.
ומלבד בועות קטנות של אוויר,
העושות דרכן מעלה,
שיחותינו מסתכמות בשתיקה.