ואז הגיע חורף.
את השיחות העצובות שלנו מחליפים רגעים ארוכים מידי בשירותים,
כשהשרוולים מופשלים וראשי מושפל.
כשהיא רואה אותי היא מחייכת. כאילו בכלל לא דואגת, לא שואלת
ולא יודעת. (כבר הרבה זמן אני חושבת שמגדת עתידות זה המקצוע
שהכי מתאים לי. אחרת איך אני מצליחה בכל פעם לחזות את המוות
התאטרלי שלי? כל חורף מחדש. ויש צלקות שלא מגלידות, כבר
שנתיים).
אני מחייכת אליה חזרה. מה עדיף, שאבכה? וממתי אני נשברת כה
בקלות מול אנשים אחרים? (אולי אני צריכה להיות מאלפת נמרים. יש
בי שליטה עצומה שאף אחד לא מאחל אפילו שתהיה לו. והפחד, אינו
מקונן בי כלל! התמודדתי עם ארועים קשים יותר בעבר, שיני נמר
מתגמדים לעומת אלו).
במסדרון הריק אני מוצאת נחמה. די, נמאס לי. בלי נמרים לרדוף
אחריהם או מסכות לקלף.
התיישבתי ובכיתי, כי כנראה זה הדבר שאני עושה הכי טוב בסופו של
דבר. (אולי אני בכלל צריכה להיות ברז).
שוב יורד גשם, ואני חושבת על דרכים לחזור הביתה יבשה. כן, יש
לי מטריה, זו לא הבעיה; הבעיה היא הדמעות.


20.10.06