סיפור עצוב אמיתי מהחיים,לפני כמה שנים,ירדתי בתחנה המרכזית
בירושלים,בדרכי לעבודה לפתע שמעתי קולות של תחינה,התקדמתי לעבר
הקולות,ראיתי דמות עלם בגיל ה20 או 30 לחיו.מתחנן מאביו שיפסיק
לקבץ נדבות ברחובות,אותו עלם לבוש עניבה חליפה עם תיק
מזוודה,לרגע עברה בי מחשבה אבא מקבץ,עלם עשיר משהו מתוך הסיפור
הזה העביר בי עצבות של יום,ראיתי את דמעותיו של אבא איך צועק
על ילדו,לך  מפה אין לי משפחה ,לא מכיר אותכם,הרסתם לי את
חיי,לך אני טוב לי ברחוב,החיים שלי מזמן אבדו,הילד בדמעות
לאביו ,בוא אני מתחנן,יש לך בית משפחה שאוהבת הנכדים מחכים רק
שיכירו את אביהם,קולו של אבא נכדים ,איפה כל השנים שזרקתם אותי
ברחוב,לא רציתם אותי ,רכושי גג ביתי,אחרי כל השנים שגידלתי
אתכם,עכשיו כעבור 10 שנים אתה נזכר שיש לך אבא,הילד מתחנן יורד
על בירכיו,מבקש מאביו שימחל ויסלח,האבא עם דמעות בעיניו נסוג
לאחור אורז את חפציו ונעלם,בנו אחריו רודף מבקש מאביו שיחזור
הביתה,כולם מחכים רק לו,האבא סטר לילדו ונעלם,אני מהצד הזלתי
דימעה הרגשתי מחוסר אהבה רק חימלה עברה ברגשותיי