השעון בן ה-100 השקיף מלמעלה במבט קולוניאלי אטום, כמו אין זה
מעניינו שהמוניציפאלים החליטו על שימור וכיסו את הכניסה
הצפון-מערבית ליפו באבק טרקטורים. אם היה יכול, כך תמיד חשבתי,
היה שולף את לבני האבן העותומניות מאי התנועה ובתנועות רגליים
איטיות ורועמות היה מעתיק את מיקומו דרומה, לתוך יפו העתיקה,
מונע מעצמו את התפקיד הנצחי של מבתק הפקק מצפון והפקק מדרום,
פרומו מגושם לאבולעפיה.

התבוננתי בו כמה דקות והמשכתי, הפעם אשים פני לרחובות ללא שם,
3350 פינת 3351, שוק הפשפשים במלוא עליבותו הנהדרת- אחפש מציאה
שתבהיק את יומי-אינדיאנה ג4ונס בדאון טאון יפו. עולים חדשים
לנצח סידרו שאריות מגוחכות של שלטון מת על פלטות עץ מלוכלכות-
בדים אדומים וכוכבים חלודים, כובעי צבא שכבר לא קיים, סכינים
מעוקמות ודרגות חסרות סמכות. ערימות בדים מגובבות ניסו להתמתח
ולהתחזות לבגדי הפאר שפעם היו, ארגזי אופנועים שנגנבו במהלך
השבוע נמכרו בפרוטות, לפעמים בחזרה לבעליהם הנדהמים. בין רגלי
הברזל השבורות זרם הביוב, עוצר מפעם לפעם להתארח בשלולית
אקראית וממשיך הלאה- לדוכן הבא.

השמש החורפית היטיבה עם המולת העליבות. קניתי לי ערמונים חמים
בשקית נייר חומה ושוטטתי בין הדוכנים, כורה מדי פעם באחד
מארגזי התקליטים, בוחן מצלמה ישנה ומאוורר חסר כנף ומחייך
למראה אוסף בקבוקי וודקה שהציג מוכר ללא שיניים וכנראה גם ללא
יותר מדי כבד.

סימני ערב ראשונים החלו לרדת על יפו  וריח דגים עלה באפי.
לקראת סוף רחוב 3051 התמעטו הדוכנים ורעש השוק הלך ונחלש.
כשכבר חשבתי לחזור ראיתי בפינת סמטה ללא מוצא, מול דלת פח גלי
חלודה, רוכל שפוף מבט ומולו דוכן ריק. עננת סוד והרפתקה הקיפה
אותו. התקרבתי אליו, רוח נובמבר קרה מלווה את צעדי.

האיש נראה שונה מאוכלוסיית הרוכלים של השוק. הוא היה כבן 40,
ונראה מסודר ומטופח, יושב על כסא ים אופנתי מתקפל.

"שלום" אמרתי לו בנימוס.

הוא הרים את מבטו אלי בהפתעה של מי שאינו זוכה לביקוש רב
למוצריו הלא קיימים. לעיניו היה עומק מרשים- ראיתי רוך, ראיתי
כאב, ראיתי דמעות , ראיתי אושר, הרגשתי בגידה ודם.

"מותר לשאול מה אתה מוכר?" שאלתי בשקט, מופתע ממבטו העמוק.

הרוכל בחן אותי במבט ארוך וזהיר והשיב לי בשקט- "אני מוכר
תש"ר"

"תש"ר"? שאלתי

"תש"ר, תהומות של רגש" השיב בלחישה.

הוא המשיך להתבונן בי ואני בו, במבט מבולבל. אז סימן  במבטו
שרפרף עץ קטן ואני התיישבתי לידו.

שעת בין הערביים בסמטת השוק המתרוקן, תו אחרון של אור, הוסיפה
מיסתורין למעמד וחיכיתי בסבלנות שהרוכל יפתח את פיו ויסביר.

הרוכל הוציא מתחת לכסאו בקבוק יין אדום, שלף את פקק השעם ומזג
אותו לשתי כוסות פלסטיק. הוא חייך אלי בקושי כששם את אחת
הכוסות בידי והרים איתי לחיים חלש. אחרי מספר לגימות חייך אלי
שוב והתחיל לספר לי את סיפורו.

" יש בי סוג של פגם" אמר בשקט "מחלה שאין לה שם רשמי. אני לא
יודע אם נולדתי איתה או שהיא פשוט צצה יום אחד. אתה מכיר את
האנשים שנולדים ללא תחושת כאב?"

השבתי בחיוב, לוגם מהיין החם שבכוס.

"אז דמיין מחלה הפוכה- אנשים שחשים כאב בסף גירוי הכי נמוך.
עכשיו תמיר את הכאב הגופני בעומק רגשי"

הבטתי בו בבלבול. לא הצלחתי להבין את סוג הפגם. הוא התבונן בי,
מודע כנראה לקושי שבהבנה.

"נסה לחשוב על אנשים חסרי עור, חסרי שרירים, חסרי רקמות. כל
המערכת העצבית שלהם גלויה ובכל מגע קטן תגיב- ליטוף חלש יעורר
בהם שמחה, נשיפה מקרית בצוואר תעורר גירוי מיני, נגיעה רכה
בבטן תהיה משולה לאגרוף חזק"

לא ממש הבנתי אבל הנהנתי בראשי על מנת לעודד אותו להמשיך.

"כל עצביי הרגשיים חשופים" הוא חייך אלי בכאב " בשונה מחסרי
העור והשרירים- אני נעדר הגנה רגשית, פתוח לגמרי. הכאב וההנאה
שאני מרגיש אינם גופניים אלא רגשיים. סרט מפחיד עלול לגרום לי
להתקפת לב, שיר אהבה עשוי לגרום לי לבכות ימים. כשאני שומע
בדיחה מצחיקה הצחוק עשוי לסחוף אותי שעות. סיפורים אישיים של
אנשים עלולים לגרום לי לאמפתיה כזו שארצה לעבור לגור איתם.
בגידה עלולה לגרום לי לפציעה רגשית כל כך חמורה, שעשויה פשוט
להמית אותי. הרגשות פוקדים אותי כמו סופות חול אקראיות, אין לי
שליטה על כך".

היין והסיפור סחררו את ראשי- "איך חיים עם זה?" שאלתי בסקרנות.

הוא התבונן בי בכאב ואמר "אדגים לך". אחר לקח את ידי וחשתי קרח
זורם מידיו אל ידי.

הוא עצם את עיניו ויחד עם אישוניו היורדים לאט ירד פחד סמיך על
הסמטה. שרידי השמש נעלמו אבל אף כוכב לא זרח בשמיים, אפילה
עמוקה של קבר. רוח מקפיאה עברה כמו שומר מיתולוגי בשערי המתים,
נשבה ודפקה בדלתות הפח הסגורות. ריח בדידות נישא באויר הדחוס.
יללות מקפיאות דם עלו מפתחי הביוב וזרם הביוב המצחין התגבר,
נושא איתו עצמות דגים ופגרי חיות, מאיים להציף את הסמטה. פחד
איום אחז בי. חשבתי עליה. שנים לא חשבתי עליה והנה שוב היא
כאן.

ניתקתי את ידי מידו בבהלה והוא פתח את עיניו, דומע.

התבוננתי בו באימה- "למה שמישהו ירצה לקנות ממך משהו כזה?"
שאלתי, כולי רועד.

הוא התבונן בי שוב ואחז  שוב בידי. הפעם ידו היתה חמה בצורה
מפתיעה. ברגע שעיניו נעצמו, הסמטה העלובה, המלוכלכת והחשוכה של
שוק הפשפשים הוארה באור שמש כתום-ורוד ורך של סוף יום. הלכלוך
לא נעלם מהסמטה אבל הכל הפך לרומנטי למראה- פתע היא נדמתה
לסמטה פריזאית יפהפיה. כל הצבעים הועמקו- האדום היה עז כל כך
כמו יפצח כל רגע בטנגו דרמטי, הירוק היה חי כל כך שעשה חשק
לנתר בו, הכחול היה עמוק וצלול כמו הבטחה. הרוח הקלה והחמה
הביאה איתה ריח רענן של פריחת ההדרים ביום אביב. הרגשתי חיבוק-
בליבי רקדה אש בפי טעמתי דבש. חשבתי עליה. שנים לא חשבתי עליה
והנה היא שוב כאן. קמתי ממש לחבק אותה. הוא פתח את עיניו- הכל
נעלם.

עיני דמעו מרוב אושר, כל פעימת לב הזרימה עוד ועוד אושר לדמי.
"אני רוצה לקנות מזה!"- אמרתי לו  בהתרגשות- "מהאחרון!"

הוא התבונן בי בחיוך מתנצל- "לצערי אני לא יכול לבודד רגשות.
אם הייתי יכול ייתכן שלא הייתי מוכר כלום. אני יכול למכור לך
תש"ר אבל עליך לדעת- יחד עם אהבה, תאווה, שמחה ואושר יבואו גם
הקנאה, הפגיעה, השנאה, הפחד והכעס."

לגמתי שוב מהיין ונזכרתי בפעם האחרונה שלי היה עומק רגשי מטביע
כזה. כן, הנה היא שוב באה לבקר בדמיוני, פעם שלישית בחצי שעה.
הטבעתי את זכרה בלגימת היין האחרונה וקמתי.

"לא, תודה" - לחצתי את ידו בחום, מנסה להקל מעט על תחושת
הפגיעה שודאי חש- והתחלתי ללכת לכוון יפת, מריח כבר את הסחלב
החם ומעוטר הקינמון של סאמיר.