מה אני עושה פה בכלל??
כולי בשוק כאילו נפלתי מהחלל
אני לא מאמינה איזה טיפשה יצאתי
ברור שזה לא בשבילי... זאת לא אני
למה הקצינה המכשפה שלי גררה אותי
למרות שהתחננתי לפניה.. בכיתי!!!
עלי היא בלי בעיה יכלה לוותר
זה לא שבלעדי היא לא תסתדר
האמת שהייתי בכיף מסרבת פקודה
אין עונש שלא הייתי מקבלת בשמחה
אבל כדי לא לדפוק את המחלקה שלי- את כולם
אני דופקת את המצפון שלי- "דופקת" את העם..
ונכון שאני לא מפנה יהודים- חס וחלילה
אבל כל עזרה לצבא סופו קללה
מצטערת אם אני פוגעת בדיעות של הרבה אנשים
אבל זאת מדינה דמוקרטית ואחים לא מגרשים
לא גירשתי וגם לא אגרש לעולם
אבל עצם העובדה שאני כאן עם כולם
ששומרים שלא יכנסו כתומים להלחם
תורמת לאבטח ישובים ליד שכם
ורק אתמול נסעתי בסופה ליד הפגנה
בא אלי כתום עם ילד והסתכל עלי בשנאה
הבטתי בו חזרה במבט חודר ובהרבה רחמים
הוא תפס לי את היד ושאל איך אני מצטרפת למגרשים
הנדתי לשלילה אך לא ידעתי מה לומר.. איך להצדק?
אי אפשר.. והסופה נסעה והתחלנו להתרחק
אך משהו ממני נשאר אצלו ביד
משהו ממנו יישאר איתי לעד
לעולם לא אשכח את אותה תחושה
לנצח יישאר בי טעם הבושה
אני מצטערת שאני לא מספיק חזקה
גם אם את הגירוש לא אני הייתי מפסיקה
אבל להצטרף לצד המגרש?
למה הייתי חייבת להתייאש?
יכולתי לסרב ולהמנע מהחוויה
אז סליחה כתום.. סליחה...
למדתי לקח לא לוותר ולעמוד על שלי
השאלה איך הוא יעזור לי להסתכל בראי