אולי את  צודקת,אולי אנחנו באמת חיים בחלום,
אולי באמת אנחנו לא חלק מהמציאות הזו,
אך לפחות אנחנו יודעים להרגיש,ולא לזייף.
יודעים להסתכל אחד לשניה בעיניים באל פחד,
רק לחוש מבלי להוציא מילה.

אולי את צודקת,אולי אני באמת חי בחלום.
כמה נכון זה היה.כמה כאב לשמוע את זה.
צחקתי,חייכתי,אמרתי תודה-מבפנים בכיתי
תמיד חשבתי שהן טועות ואני לא שייך
לאותן נשמות תועות.

כאשר הדמעות זולגות אני רק מתנחם שיש לי זיכרון שלך
בחלום של אחרים במציאות שלי.

אך מה יקרה כשזה יעלם?

אולי הם צודקים,אולי אני באמת חי בחלום,
אולי באמת אני לא שייך,כי אני לא מרגיש.
כנראה שאני שונה והנפש שלי הפוכה ,
אך לפחות החיוך שלי לא.