יום אחד, כשהתעוררתי בבוקר וראיתי אקדח מכוון אל ראשי ע"י איש,
החלטתי שזהו הזמן המתאים לבדוק את כישורי המשחק שלי. כך לפחות
זה בטח נראה מהצד.
באיטיות התרוממתי על מיטתי, התבוננתי באקדח זמן מה, דקה או
שתיים, והתחלתי מזיל דמעה כשתוך כדי לחשתי- "לא, אה... אני רק
שחקן, אני בן 24 לפי גילכם, אין לי אף אחת, ורק אתמול עשיתי
אודישן לקרקס, אודישן שבו לפי כל הנראה הצלחתי, אה... ואני גר
במחסן...", אך האקדח לא זז ממקומו. בטח לא הבין.
האיש שהיה, עד כה, קר רוח, או לפחות נראה כך בגלל המסכה על
פניו וחוסר התזוזה, החל פתאום, משום מה, לרעוד- "לא", צעקתי,
"בבקשה לא", לחשתי ועודני דומע, "אני לא יודע מי אתה, אבל נוכל
להגיע כאן לפשרה- סוג של הסדר. אין לי כסף, אבל קח מפה מה ש'תה
רוצה פסדר?", אך האיש החל לוחץ על ההדק. "אני רוקד", אמרתי
בחיוך מבעד לדמעות ויצאתי באיטיות מהמיטה כשכפותי מורמות,
נעמדתי יציב על הרצפה, רגליים ברוחב האגן, ועשיתי תנועות עם
הראש, ניתן להגדירן כמוזרות, כשפניי ניטרליים לגמרי. האיש לחץ
על ההדק ונורתה ירייה חזקה עד כאב. כל הרחוב בטח שמע, חשבתי
לעצמי ואז גם גיליתי שאני לא מת. הספקתי כנראה, למזלי, לזוז
והירייה לא פגעה. הסתתרתי מיד מאחורי השולחן, השולחן האפור לא
היה מוצמד לקיר ועמד בצד שמאל של החדר. המיטה, אגב ,עמדה מצד
ימין. ברווח שבין הקיר, עליו החלון, ובין השולחן נכנסתי אני
כשחיוך אווילי של בהלה מרוח על פרצופי. האיש לא זז. היד שנשארה
מורמת כמו שהייתה, כוונה שוב אליי. "מה עשיתי ?", נאנחתי
כשפרצופי מטה ועיניי כלפי מעלה, זנבי התקפל בין רגליי.
אך האיש לא ענה והחל שוב רועד, רק עיניו נראו מבעד למסכה.
בעיניים ניתן היה לראות אדם שבו אפשר לבטוח, צבען היה גוון חם
של אפור. עיניים של אדם שוודאי גם וודאי מסוגל לאהוב, פשוט לא
אותי כנראה. התבוננתי בהן זמן מועט, כשכשתי בזנבי, התקרבתי אט
ובזהירות אל האיש וליקקתי את כף רגלו בתור ניסיון להתחבב עליו.
הוא לבש כפכפים. זה לא עזר, כי שוב כיוון אלי את האקדח, היסס
רגע ולחץ את ההדק שוב...
- חיי הייצור נשפכו על הרצפה השחורה דרך צלעותיו וגוש הבשר
התמוטט לתוכם.

האיש שמח שהעניין יצא נקי, כלומר, בלי יתר פרפורים וקולות.
הוא הניח את האקדח ליד גופתו המופתעת מבהלה- עדיין מתה- של
מישה.
מוזר שהוא לא פחד, כנראה, שיזהו אותו. להשאיר ככה אקדח עם
טביעות אצבעות זה די מסוכן, חשבתי לעצמי והרמתי אותו. בכל מקרה
הוא יצא כשקודם לכן הוא הוריד את המסכה והוא לא נראה רע, עיניו
גדולות וכחולות היו. נראה כמו איש גדול רגיל ונחמד דווקא, לא
הזכיר רוצח אפילו. אני, אגב, גרישה- בעליו של מישה. אני שהייתי
בעליו של מישה כמעט ארבע שנים מ... חבל לי מאוד על מישה,
במיוחד עכשיו כשאני נזכר בכל התקופות שעברנו יחד מ... וגם, אני
מרגיש קצת לא נעים לאור העובדה שיכולתי אני להיות
במקו...קק...אמור הייתי להיות במקומו !!! למישה היה סיכוי
להצליח. הוא הרי היה מאולף. אני זקן, כלבים זקנים כמוני כבר אי
אפשר לאלף. מצחיק הא...מישה הזה, כל העניין בטח היה עוד ניסיון
לקטע משחקי בשבילו. באותו רגע, מחשבה זו הבעיתה את גופי,
הרעידה את עיניי והתחלתי לבכות. אני בן שישים ושבע וכבר עשרים
שנים שלא בכיתי כך, ועוד...ועוד באמצע המחסן? ועוד על כלב קטן?
זה מה שהיו כל חיי?... בכל זאת בכיתי...
הרמתי את האקדח וכיוונתי אותו אל לבי, ואז הכנסתי אותו
לפי...ואז, כיוונתי שוב אל לבי, קשה היה לי להחליט באותם
רגעים. תמונות מכל חיי קפצו בראשי כהבזקים.
הנה אני עם אבי ובידו צינור לכיבוי אש והוא מכוון אל פני, זרם
גדול של מים ניתז, ואני כמעט נחנק. והנה אני עם אמי שמכינה
אוכל במטבח, אני עורך את השולחן, זולל ממתקים במהירות, וכמעט
נחנק. והנה הנשיקה הראשונה שלי עם טאניצ'קה, והנה היא נועצת את
הלשון שלה בפי, ואני כמעט נחנק. והנה החבר הכי טוב שלי זורק
עליי גרגירי אבנים וחול שחלקו, כמובן, נכנס לי לפה, ואני כמעט
נחנק. והנה סבא וסבתא שלי, שוב טוענים שאני רזה מדי, דוחפים
לפי סוגי מאכלים משונים, ואני כמעט נחנק. והנה אני אצל רופא
המשפחה והוא בודק לי את הגרון בעזרת המקל המיוחד הזה, ואני
כמעט נחנק. והנה אני בסוף התיכון לועס תחתית של עט ליד השולחן
שלי, מישהו עובר, נותן לי מכה בגב והעט נבלע...
אני כמעט נחנקתי אבל הנה אני, עכשיו בן ששים ושלוש. שני נערים
מביאים לי את מישה, והוא בתוך קופסא קטנה, כזה גור קטן
וחמוד...והנה אני בן ששים וחמש עמוס בחובות כספיים לאנשים
שהשכירו לי את המחסן. הם בטח יעשו הכל כדי לקבל את כספם חזרה.
וזאת גם הסיבה שהם... מישה... הו לא! את העונג הזה, אני מבטיח
לעצמי, הם לא יקבלו. לא אחכה לפעם הבאה שיבואו. עכשיו אני בן
ששים ושבע, ומישה שלי, חיי, יורים בו כאילו היה איזה סוג של...
והיורה אחד מהם, בטוח כנראה. די לי לבכות על עצמי, כעת אני
יודע מה יש לעשות. טוב שהוא שכח את האקדח. עליי לזכור
שמהשעבוד...מהשעבוד של החיים אני נפטר ולא מהחופש, לא מהחופש,
בטוח שלא מהחופש... איזה חופש? יש פה חופש? אין פה חופש! עכשיו
יהיה פה חופש! חופש, הו חופש, בוא...
- לאחר הירייה, חולצתו הירקרקה קיבלה גוון חדש- חום. חייו
ניתזו מפיו אל הרצפה, כל מה שנותר מהם היה שלולית. גופו על
הרצפה התמוטט, כי גם הוא, כמו המישה שלו, מת. עיניו פקוחות היו
אל העתיד.

כשנכנסתי כעבור שעה לבדוק שהכל בסדר ושאפשר לקחת את מה שצריך,
החדר הסריח מפגר. השתדלתי מאוד שלא ללכלך את גלימתי השחורה
בשלולית, אני שונא כשזה קורה. הכל נראה כאן נפלא. שקט מוחלט.
נשמתו של גרישה פלטה אנחת רווחה, זה מקובל לעיתים, אך מישה לא
מוכן היה להשלים עם העובדות, כעס בנביחות רועשות, גם בדרך, על
שלא נתנו לו הזדמנות להתבטא בעולם הזה כמו שרצה. גם כשהגענו
הוא טען שאילולא המקרה הזה יתכן שעוד היום הוא היה מופיע
בקרקס. "האודישן היה מעולה", הוא נבח. הרדמנו אותו בכניסה.
ביקשנו יפה, אבל הוא לא הסכים להשתתק. ואת גרישה הרדמנו כי הוא
כל הזמן צחק. ביקשנו יפה, אבל הוא נכנס לאקסטזה. זה לא נראה
לנו נורמאלי שבן תמותה כל כך שמח למות, הוא לא היה מוכן להפסיק
לצחוק. על כל פנים, עכשיו הם בסדר. תודה לאל, סוף טוב הכל
טוב...