דברים שעברנו ועוד נעבור
אף על פי שאנחנו כבר יודעים
כמה סבל כרוך בהם.
פשוט כי אין ברירה אחרת.


ומאחורי הקיר, בחדר הסמוך, עשיתי אני את תנועותיה, מצד לצד,
להרים את היד, עכשיו לשכב בשקט, לא לנשום, להכריח את עצמך
לחשוב על דברים אחרים. כצללית מעבר לקיר, צללית רנטגן משונה,
הרואה הכל ואינה נראית, וגם דמעתה אינה גלויה לעין בלתי
מצולקת.

משחקי אור וצללים, משחקי אנשים משונים, מסייעים אך פוצעים,
חריקת שיניים, קילוף של צלקת שוב ושוב, עוד לפני שהפכה לצלקת
של ממש.

והמגע חורך, כפוי אך רצוני, התחושה מצמררת ופועמת עוד זמן רב
אחרי. טביעות האצבעות מותירות כתמי חיוורון היכן שאזל הדם, לו
רק יכולתם לראות את ליבי בחיוורונו באותה העת, וגם עכשיו, שנים
אחרי. ואיני יודעת אם הדמעות הבודדות מכילות בתוכן גם את הזעם,
המבעבע והולך וגובר ושוכך לעיתים, ולא מוצא את דרכו החוצה
במבוך הצלקות שהוא אני.

וכבר אמרו לפניי שזכרונות נעורים אינם נמחים, וחבל שכך, על אף
שניתנת לפצע אפשרות להירפא, לא ניתנת האפשרות למחקו לגמרי,
לבטלו משל מעולם לא היה.

כך אדע לפחות לאילו שבילים לא לחזור עוד. לעולם.