היא חתכה לעסה וירקה ידיים ורגליים וראשים משומשים, גלגלים
וחלומות, מחשבות וחלונות, לוע השטן מתוך האש בלעני חי, עוד לא
ידעתי משמעות או טעם לחיי. ומהי המשמעות כעת, מהו הטעם שנותר
לו למת.
התעוררתי מאוחר מדי.
לבשתי חולצה לבנה ארוכה מתוך החולצות שנפלו מהארון כשפתחתיו.
בין נעיצת המזלג בחביתה לבין הכנסתה לפי, חשבתי לעצמי: איך
מתרחש לו המוזר מכל- הרע, הטוב- דווקא כשאינך מצפה לו, וכמה
מוזר ומפליא הוא הדבר שדווקא כשאתה חושב על משהו יותר מדי,
מתכנן ואף עושה מאמצים, לא קורה כלום.
בעמדי במעלית מביט במספרים הנספרים לאחור- שבע... שש... חמש...
ארבע... שלוש... לפתע עצרה, דלתה הכסופה נפתחה וקומה בת ארבע
דירות נראתה לעיני. היה זה מסדרון צר ככל מסדרון בכל הקומות
בבניין. באמצע המסדרון ריחפה לה צללית שהוארה במעומעם ולפתע
לכיווני אט אט התקדמה ולבסוף נתגלתה. נתגלתה נערה. נערה שכל
מילה שאוסיף על בגדיה הלבנים, על אופייה או יופייה, ילכלך
ויכער את יצירת הפאר. רזה מאוד, שלווה, בתוך עיניה המלוכסנות
השחורות בור עמוק עד אין סוף, לתוכו נפלתי אני, ובעודי נופל
נאנח עמוקות. בין רגע חיוך גדול ושליו עטף את פני. היא מצמצה,
פיהקה וכיווצה את אפה, חייכה חזרה, אמרה לי שלום ושאלה מי אתה.
לא עניתי, שאלתי מה שמה. ז'יזן, היא ענתה. ויחד ירדנו קומה
וקומה, יצאנו יחדיו ובאוטובוס גם. לא אפרט, לא בזה העניין. איך
שלא היה, הכל היה מושלם.
לבסוף נפרדה, חייכה שוב, וירדה תחנה אחת לפניי. מיד כשירדה עלה
צעיר מיוחד, פניו שחומות, עיניו גדולות, ממנו הפחד ובו אין פחד
כלל. כך לפחות זה נראה בעיני. בידו הימנית מזוודה גדולה וידו
השמאלית מאוגרפת חזק.
הוא ניגש עד אלי ואמר עם מבטא ערבי, ילד צא. לא רוצה, עניתי
רועד כל כולי.
במעשי, הוא אמר, דברים למבוגרים, הם יכולים, אבל... הם לא
מבינים... לי יש משמעות וטעם למותי ולחיי. ראו בעיניו שלא
התכוון לדבריו. צא החוצה, חזר ואמר ולפתע עצר, התבונן סביבו
ומלמל דבר מה לעצמו. קם ממושבו והחל לרוץ לכיוון הדלת, מחבק את
המזוודה, וצועק לנהג שיפתח שיפתח. הוא הרביץ בדלת והרביץ
בחוזקה כשנפלה המזוודה, נקרעה, ומפלצת האש התפרצה... |