"ואבא תמיד אומר, תעזבנו יום יעזבך יומיים,
העגלה נוסעת - אין עצור..."
(מאיר אריאל)



1
"אני לא מכשפה", הסבירה האישה בשמלה הפרחונית, "וזאת לא בקתת
וודו.
"הומיאופתיה היא שיטה רפואית מוכחת שעשויה לעזור לאנשים מכל
הגילאים, בכל תחומי החיים. יש לי גם רישיון ממשרד הבריאות",
הוסיפה והחוותה לעבר הקיר שמאחוריה, "ואתה יכול להיות בטוח
שהרווחתי אותו ביושר."
רון חייך במבוכה ולא ידע מה לענות.
"אני אומרת את זה", הוסיפה, "כי להרבה אנשים שמגיעים אליי יש
ציפיות לא מציאותיות ממני ומהשירות שאני יכולה לספק להם. אין
קסמים בעולם הזה, ואם יש - אני לא יודעת להשתמש בהם. אני
יכולה לנסות לעזור לך בדרכים שאני מכירה. אבל אם באת בתקווה
שתוכל לצאת מכאן עם מתכון לקריאת מחשבות או ריחוף באוויר, אני
ממליצה לך לפנות למיסטיקנים בעמוד האחורי של המוסף של שבת."
"אני לא רוצה לקרוא מחשבות של אנשים אחרים", ענה רון
בהחלטיות. הוא הבין לאן היא חותרת. "ולא לרחף ולא להזיז דברים
בעזרת המחשבה. אני סטודנט לרפואה, ואם הייתי מאמין בדברים
האלה, לא הייתי שורד את המבחנים של השנה השנייה. זה הזמן שבו
הם מנפים את כל המוזרים באמת". הוא הוסיף למילים האחרונות
חיוך, שהתקבל בנימוס אצל האישה בשמלה הפרחונית. "אני כמעט
בטוח שמה שאני מחפש קיים."
"מה אתה מחפש?"
הוא חשב קצת, והתחיל: "את מבינה, יש מישהי -"
"תמיד יש מישהי."
"מה?"
"תמיד יש מישהי. אתם תמיד באים אליי בגלל מישהי. עוד לא פגשתי
פציינט שאמר לי: 'גברת גולדפארב, אני רוצה להיות בן אדם יותר
מסודר', או 'גברת גולדפארב, אני רוצה להפסיק לכסוס
ציפורניים'. כמעט כל מי שמגיע לכאן מגיע, בסופו של דבר, בגלל
מישהי. Cherchez la femme".
לאחר שלגמה מכוס התה שלה, הוסיפה: "ואתה נראה לי בערך בגיל
המתאים. אז מה אתה רוצה? שיקוי אהבה? אפרודיזיאק מעורר חושים
שיפיל אותה מהרגליים?"
מבט אחד מהיר בעיניו הבהיר לה שהיא פספסה. היא שנאה לפספס.
"לא, זה לא זה. הרגע סיימת קשר עם מישהי, בצורה הכי מגעילה
שאפשר לדמיין, ואתה רוצה לשכוח אותה. להעמיד פנים שזה מעולם
לא קרה. להוציא אותה מהראש."
"לא בדיוק. באמת נפרדתי מחברה שלי לא מזמן, וזה באמת נגמר רע.
ובאמת, במשך תקופה מסוימת כל מה שרציתי זה לשכוח אותה
לחלוטין. אבל אני אדם ריאלי, ואני יודע שזה לא הגיוני, וגם אם
זה היה אפשרי - זה לא רצוי בעיניי. אנחנו לומדים מכל דבר
שקורה לנו, טוב או רע, ואני מאמין שאנחנו צריכים לזכור את
החוויה הזאת כדי שנוכל לדעת לא לחזור עליה בעתיד."
"זה בדיוק מה שאני אומרת לאלו שמבקשים 'שיקוי שיעזור להם
לשכוח'", השיבה. "הם תמיד רוצים פתרונות קסם, ואני תמיד צריכה
להסביר להם שאין. אבל אותך... אותך אני לא מבינה. אתה נשמע לי
חכם מדי לגיל שלך, ובכל מקרה חכם מדי מכדי להזדקק למה שאני
עשויה להציע לך."
"הדבר שאני רוצה הוא הרבה יותר הגיוני, ופשוט, מכל מה שהצעת
עד עכשיו. אני רוצה... להפסיק לאהוב."
זאת בהחלט הייתה פעם ראשונה בשבילה, ונימת ההפתעה הקלה שבקולה
הייתה בלתי נמנעת.
"מה זאת אומרת?"
"להפסיק לאהוב", חזר, ומיד הסביר: "אבל לא לתמיד. תראי, אני
עומד להתחיל את השנה האחרונה באוניברסיטה. זאת שנת לימודים
קשה ומכרעת, ואני אצטרך את כל הכוחות הנפשיים שלי כדי לעבור
אותה בהצלחה. כרגע, לימודי הרפואה הם הדבר החשוב ביותר בעולם
בשבילי - הדבר היחיד שבאמת אכפת לי ממנו, בעצם. ובשנים
האחרונות ויתרתי בשמחה על כל השאר: לא יצאתי בלילות, כי ידעתי
שיהיה לי קשה להתרכז למחרת. לא קניתי טלוויזיה לחדר שלי
במעונות, כי ידעתי שהיא רק תסיח את דעתי. עשיתי את כל מה
שיכולתי כדי שאוכל להתרכז כמה שיותר בלימודים, כדי שאוכל
להצליח. וזה עוזר. אני אולי לא הסטודנט המצטיין בכל החוג, אבל
אני בהחלט זה שעובד הכי קשה, והתוצאות מדברות בעד עצמן."
"וזה שווה לך את זה?"
"לחלוטין. אני יודע שמדובר בהשקעה זמנית באופן יחסי, שאחריה
החיים שלי יהיו יותר נורמליים, ובסופו של דבר נוחים מאוד. אני
אעסוק במה שאני אוהב, ואפצה על כל מה שאני מחמיץ עכשיו. אני
רואה את זה כעסקה הגיונית מאוד: תעבוד עכשיו, תשקיע את הנשמה
שלך, ואחר כך תהנה מפירות ההשקעה הזאת במשך שאר חייך."
"נשמע כמו החלטה חכמה."
"תודה. אבל כאן אני צריך את העזרה שלך; הדבר היחיד שעוד חסר
לי, הפיתוי היחיד שעוד לא התגברתי עליו, הוא הצורך בקשר
רומנטי. הכרתי את החברה הראשונה שלי בכיתה י"א, ומאז למעשה
מעולם לא הייתי לבד. אני יודע שלא טוב לי לבד, ויודע שככה זה
עבור רוב האנשים. במהלך השנים תמיד הרגשתי את הצורך לאהוב,
להיות נאהב, ליצור את הקשר הייחודי הזה עם האדם האחד שהוא רק
שלך."
"הבעיה היא", הוסיף באנחה, "שבשנים האחרונות הבנתי שאין לי לא
את הזמן ולא את היכולת לעשות את כל הדברים האלה במקביל
ללימודים. הם תובעניים מדי, והם לא משאירים לך זמן לשום דבר
אחר. זה לא שלא ניסיתי: אבל בסופו של דבר, כל הניסיונות נכשלו
כישלון חרוץ. מהסיבה הזו נגמר הקשר האחרון שלי, בצורה מכוערת,
שלא עשתה טוב לאף אחד מהצדדים. לקח לי הרבה מאוד זמן להוציא
אותה מהראש שלי, והיא בעצמה לא ממש ניסתה להקל עליי."
לאחר מחשבה קלה, הסביר: "אולי במקום שאחרים מצליחים, אני
נכשל. אולי אחרים יכולים לחרוש כמו חמורים ביום ולהיפתח,
לתמוך ולהקשיב בלילה. אבל אני לא יכול. אז מה שאני מבקש ממך",
סיכם, "זה משהו שימנע ממני באופן זמני את הרצון - לא, את
הצורך - לאהוב מישהי. כי כרגע, זה הדבר היחיד שעדיין מסיח
את דעתי."
האישה בשמלה הפרחונית הסתכלה עליו בחוסר אמון.
"אני חייבת להודות שמעולם לא ביקשו ממני דבר כזה. יש לי
תרופות שעוזרות לחיזוק האון, לדיאטה, לשיפור הריכוז - אבל מה
שאתה מבקש הוא כל כך לא סטנדרטי, שאני צריכה רגע כדי לחשוב על
זה". היא התכופפה, פתחה את המגירה התחתונה בשולחן העץ העתיק,
ושלפה משם חוברת כרומו ירוקה ומאובקת מעט. היא פתחה אותה
והתחילה לעלעל בה.
רון חיכה בסבלנות - היה לו זמן. היום היה היום היחיד בשבוע
שבו אין לו הרצאות או שיעורים, והוא לא העלה בדעתו דרך יותר
טובה לבלות אותו.
"יש לי משהו שאולי יעזור לך", אמרה לפתע, הגישה לו את החוברת
הפתוחה, והצביעה על העמוד הימני. "תראה את זה: דקאין. תמצית
טבעית שעוזרת לבעיות לב, לחץ דם, ואף מסייעת לטיפול בפאניקה.
למעשה", הוסיפה, "היא פשוט מונעת ממך להתרגש. לרוב אני נותנת
אותה לאנשים מבוגרים, אחרי שניים-שלושה התקפי לב, שהריגוש הכי
קטן מהווה סכנה מהותית לבריאות שלהם. אבל יכול להיות שזה
יעזור במקרה שלך". היא רכנה מעל החוברת, וקראה בקול: "'מווסת
את רמות הסרוטונין והאדרנלין ומסדיר את לחץ הדם'. כן, זה מה
שאני אתן לך."
"מה ההבדל בין זה לבין פרוזאק, בעצם?"
"פרוזאק הופך אותך לזומבי. זה כל כך אופייני לרפואה המערבית:
הטיפול בסימפטום הופך בעצמו לבעיה חדשה, בעיה גרועה אפילו
יותר מהמקורית. דקאין לא ישנה את האופי שלך, לא יהפוך אותך
לישנוני, ולא ידכא בך את יצר החיים. הוא רק יעזור לך להיות
יותר רציונלי, פחות להיסחף אחר הרגשות שלך. וזה, בעצם, מה
שאתה מחפש, לא?"
עיניו של רון הבריקו: "כן, בדיוק! לא יכולתי לנסח את זה יותר
טוב בעצמי. זה בדיוק מה שאני מחפש."
ואז, לפתע, הוא ריסן את עצמו. כשאתה גדל בבית שבו אבא הוא אח
סיעודי ואמא היא מנתחת לב, יש דברים שאתה לא יכול להימנע מהם.
הוא שאל בחשש: "מה עם תופעות הלוואי?"
"אין תופעות לוואי. לפחות לא כאלה ששווה להזכיר. יכול להיות
שבימים הראשונים ייקח לגוף שלך זמן, אבל ההשפעה של התרופה
ממילא מועטה וממוקדת מאוד. הדבר הכי חמור שאתה צריך לחשוש
ממנו הוא שינויים קלים וזמניים במצב הרוח בהתחלה, וגם זה מאוד
לא סביר. תרופות הומיאופתיות לא פועלות בצורה אגרסיבית; הן
נותנות לגוף לשמור על הקצב שלו, ועבודות איתו, לא נגדו."
סקפטיות מלומדת של שנים התמוססה לה לאור ההבטחה המופלאה הזאת.
אולי זה היה טוב מדי מכדי להיות אמיתי, אבל זה בהחלט היה טוב
מדי מכדי לא לנסות את זה. רון שלף את כרטיס האשראי שלו.



2
וזה עבד כמו קסם. הימים הראשונים לוו באכזבה קלה, שכן שום
דבר לא קרה,
ונדרשו לרון שבוע וחצי להזכיר לעצמו ששום דבר לא אמור
לקרות. שנת הלימודים האחרונה התחילה כסדרה, והוא היה עסוק
באלף ואחד עניינים דחופים יותר. הלימודים היו מפרכים
ואינטנסיביים, אבל אחרי כמה שנים של שגרה נטולת הסחות דעת,
רון בקושי שם לב לעלייה ברמת הקושי. הוא צילם בזיכרונו
תרשימים אנטומיים, שינן בעל פה סימפטומים של מחלות קיבה, חלם
בלילה על טבלאות וסיכומים ורקמות ריריות ובלוטות הורמונליות.
כשהרגיש, לעתים נדירות יותר ויותר, שלמד יותר מדי והוא צריך
הפסקה - יצא להליכה קצרה ברחוב, אבל כמה שלא ניסה לחשוב על
דברים אחרים, הוא מצא את עצמו חוזר ומשנן את אותו החומר. וגם
ציוניו השתפרו בהתאם: הוא התקדם משבוע לשבוע, ומבחני סוף
הסמסטר הוכיחו באופן רשמי וסופי שהוא הסטודנט הטוב בכיתה.
הסביבה הגיבה בהתאם. אפילו המרצים הוותיקים, שהיו רגילים
לתופעות כאלו משנים קודמות, לא היו יכולים שלא לשים לב
לכישרון המבטיח, לכוכב העולה הזה.
בסופו של דבר, כמעט כל שיחת קפיטריה של סטודנטים לרפואה
הסתיימה בלגלוג משותף עליו. אנחנו מפחדים מאלו שמהווים תחרות
עבורנו, ועוד יותר מכך, אנחנו בזים לאלו שהופכים את כל הרעיון
של תחרות למגוחך. רון הפך לנושא לשיחה בין סטודנטים שלא הכירו
זה את זה קודם לכן, למוקד לשנאה משותפת, לפורקן התסכול שמצטבר
כשמישהו משקיע יותר - לא רק מצליח יותר, אלא באמת עובד יותר
קשה ממך.
לא שזה הפריע לו. עוד מהתיכון הוא גילה שהוא באמת נהנה מלשקוע
לחלוטין בלימוד של משהו, לא משנה מה. השנה עברה במהירות
וביעילות, ולא היה שום דבר שמילא את עולמו פרט ללימודים. רון
היה אדם מסודר מטבעו, ולא הייתה לו כל בעיה לזכור לקחת שני
כדורים של דקאין כל שבועיים. הוא התחיל לחבב את הגלולות
השקופות-זהובות הללו; משהו בזוהר העמום שלהן הזכיר לו דבר,
וטבע, ובריאות. עבורו, הן היו סוג של ישועה בבקבוק: הוקוס
פוקוס טבעוני שבאמת עבד.
זה לא שלא היו בנות. להיפך, האוניברסיטה שרצה יצורים יפהפיים,
הסחות דעת מהלכות-על-שתיים, שבדמיונו התחננו אליו שישים אליהן
לב, שיחייך, שיפתח בשיחה. אבל הספיק לו מבט אחד בהן כדי
להרגיש מרוקן מכל צורך לעשות זאת. דברים אחרים מילאו אותו
כרגע. הוא הפך לאדם אחר. הוא היה מאושר בחדר, לבדו, עם ספר
הביולוגיה והמחשב הנייד, מודע לחלוטין לפיתויים שבחוץ, ולא
מעוניין בהם כהוא זה.
והמפתיע ביותר: בניגוד לצפוי, הוא לא התרחק מחברת אנשים, לא
הפך לרע מזג וגס רוח. הוא היה אדיב, מנומס, ואף סייע בנדיבות
לכל מי שביקש ממנו, דבר שרק הגביר את זעמם של הסטודנטים
האחרים. הוא סירב בנחישות להפוך לסטריאוטיפ, לסטודנט שקדן
שמזניח את 'החיים האמיתיים'.
בערך פעם בשבוע הוא היה נפגש עם יונתן ואסף, שני חברי ילדות
שהקשר עימם אבד בתיכון וחודש לאחר השירות הצבאי, והם היו
יוצאים לפאב שכונתי או לסרט. גם הם הופתעו מהשינוי שחל בו,
אבל כדרכם של צעירים שהבינו מי החברים הקרובים שלהם, מי
האנשים שהולכים להיות בסביבה בעתיד הנראה לעין - הם קיבלו
אותו כמו שהוא והניחו לו. בדרך כלל יציאות כאלו היו מסתיימות
בכך שיונתן ואסף היו נוסעים לבתים של החברות שלהם, ורון היה
חוזר מרוצה, נינוח ולא מתוסכל למעונות, ומסיים את הסיכום
שהתחיל לכתוב או חוזר על פרק שלמד. החיים היו טובים אליו,
והוא היה טוב לעצמו.
העומס של סוף השנה מעולם לא היה זניח יותר. בשלב זה רון ידע
את החומר כל כך טוב, שהוא כבר בקושי למד, ובילה את זמנו
בקריאת עיתונים וספרות קלאסית. היה לו הרבה יותר זמן עכשיו,
והוא התחיל לקחת שיעורי פסנתר שבועיים, דבר שלא עשה מאז כיתה
ו'. הפסנתר עניין אותו כמכשיר, כמכונה ליצירת מוזיקה. התווים
עצמם היו כלים, היצירות שניגן היו אמצעים. הוא לא ידע מה
המטרה, אבל השאלה לא הטרידה אותו - ובכלל, האם מישהו יודע מה
התכלית שבנגינה על פסנתר?
המורה הייתה יפהפייה אמיתית, סטודנטית בשנה השלישית באקדמיה
למוזיקה, עם שיער שהיה שחור כמו הלילה ועיניים כחולות כמו ים
סוער. אבל הוא לא שם לב אליה כשניגן, כשהאצבעות שלו פגשו את
הקלידים בדיוק ובתזמון כמעט מושלמים. היא הייתה יכולה לא
להיות שם בדיוק באותה המידה.
המבחנים עברו בהצלחה מסחררת, ושבוע לאחר הבחינה האחרונה הוא
נסע עם יונתן ואסף לשלושה חודשים ללונדון, לנקות את הראש. הם
טיילו בימים, בילו בלילות, אכלו במקומות שרק סטודנטים עניים
אוכלים בהם, ובילו בחורים הכי נידחים. הם הלכו לכל הופעה,
תערוכה או הצגה שה"טיים אאוט" העיד עליה שהיא בחינם. הם נהנו
כמו שלא נהנו כבר הרבה זמן.
ואז, בדיוק אז, רון החליט שזהו, שדי. המטרה הושגה. הדקאין
מילא את תפקידו בנאמנות מופלאה, ועכשיו הדקאין יכול ללכת.
"זהו, אני יורד מהתרופה", הודיע לחבריו אחרי שהזמינו מקיאטו
ושתי בירות בבית קפה ליד ארל'ס קורט.
הם לא היו מופתעים - אחרי הכל, זאת הייתה התוכנית מלכתחילה.
שנה של צלילות חושים, ואחריה חזרה לחיים האמיתיים. אבל יונתן
בכל זאת שאל: "אתה בטוח? כאן ועכשיו? אולי תחכה עד שנחזור
לארץ, כדי לעשות את זה בסביבה מבוקרת?"
"אין סיבה. לא היו תופעות לוואי כשהתחלתי לקחת אותה, ואין
סיבה שיהיו כשאני אפסיק. חוץ מזה, תסתכל מסביב - תראה את
המלצרית ההיא שמנקה את השולחן ממול, למשל. תגיד לי, לא חבל?
אם אנחנו כבר בלונדון."
אסף הנהן בהתלהבות. "ברור! למה נפרדתי משירי שלושה ימים לפני
שנסענו? אחי, זה צ'אנס. וצ'אנסים צריך לקחת. תאר לעצמך שתרד
מהתרופה יומיים אחרי שתחזור, ורק אז תקלוט את הבזבוז. כל כך
הרבה כוסיות בריטיות, כל כך מעט זמן. אם הייתי במקומך, הייתי
מפסיק עם זה בשבוע שעבר."
בסופו של דבר, גם יונתן השתכנע. הטיעונים היו מוצלחים מדי. מה
זה משנה אם רון יעשה את זה כאן או בארץ? בכל מקרה, זאת אפילו
לא תרופה אמיתית.



3
הוא לא לקח את הכדורים ביום ראשון שעבר, והעולם לא התפוצץ.
הוא לא לקח את הכדורים ביום ראשון שעבר, והכל היה בסדר.
הוא בחיים לא היה מודה בזה בפני יונתן ואסף, אבל הוקל לו.
לקראת סוף השנה האחרונה הוא חשב הרבה על היום הזה, ותרחישים
סיוטיים עקצצו בתודעתו: הוא מצא את עצמו תוהה יותר מפעם אחת
מה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות.
אבל הכל היה כרגיל. הם המשיכו לבלות, ולאט לאט רון מצא את
עצמו מגלה עניין במלצריות בפאבים, ברקדניות במועדונים, בנערות
שהלכו בצד השני של הכביש. זאת לא הייתה תשוקה, וזאת לא הייתה
אהבה: זאת הייתה ההכרה המחודשת בפוטנציאל העצום שטמון בכל אחת
מהנשים האלו, בקשר האפשרי שלו איתה. הוא התחיל לחלום עליהן
בלילות: בהתחלה כניצבות, בתפקידי אורח משניים, ובסופו של דבר
כשחקניות הראשיות על במות החלום שלו. הנוכחות שלהן בעולם
מילאה אותו, ובמהרה הוא הרגיש את הצורך, הרצון שהוא נאבק בו
במשך כל חייו, הרעב שלא ידע שובע.
הרצון למצוא מישהי שתהיה שלו.
זה קרה ביום שלישי, שבועיים לפני החזרה לארץ. אסף ויונתן היו
במוזיאון המדע, והוא, שכבר ראה אותו בטיול בכיתה ח', החליט
לוותר. הוא יצא לטייל בקאמדן, כשהוא יודע שגם שלושה ימים
מלאים לא יספיקו כדי לכסות את כל מה שיש שם.
הוא הסתובב בין הדוכנים הארעיים של מוכרי החולצות, החשיש
והקארי, התרשם מהססגוניות הבלתי אפשרית והכל כך לא בריטית של
המקומיים, ונהנה מכל רגע. פתאום, כשעבר ליד חנות ללבני נשים,
הוא שמע במעומעם, מתוך רמקולים של מערכת שהציבו ליד הקופה, את
השיר.
זה לא היה שיר אהוב עליו במיוחד, ולא שיר שהזכיר לו רגע מתוק
מהעבר. הוא לא הכיר את האמן, לא היה מזהה את קולו, ולא ידע
באיזה שנה השיר הוקלט. זה היה שיר שתמיד היה שם, ברקע,
במסיבות הכיתה, בבתי הקפה, ברדיו - שיר שלא גרם לך לזמזם
אותו, לא להתנועע לקצב שלו, ולא לנסות להקשיב למילים שלו. שיר
סתמי לחלוטין.
והוא התחיל לבכות.
בהתחלה, הוא לא ידע למה - הוא נבהל והופתע, כמו שמופתעים
כשמקבלים מכה והיא יותר כואבת ממה שנראה היה שהיא תכאב. אבל
הוא המשיך להתייפח, כמו ילד קטן, במשך דקות ארוכות ומוזרות.
הוא ניסה ללכת תוך כדי בכי, אבל אחרי שנוכח שהוא לא יכול
לראות כלום בעיניים מוצפות דמעות, התיישב על הרצפה והמשיך
לבכות. אנשים מסביב התחילו לשים לב, ושני בחורים מגודלים ניסו
לגשת אליו, לראות מה קרה. הוא ניסה לסמן להם שהכל בסדר, אבל
העיניים הבוכות לא אפשרו כל ניסיון לשדר שלווה מזויפת. הוא קם
והתחיל לגשש את דרכו, בוכה ללא הפסקה, לעבר תחנת הרכבת התחתית
הקרובה.



4
"אני באמת לא יודע!" צעק אסף. זה לא עזר.
"מה זאת אומרת 'לא יודע'?! אתה האחרון שראה אותו!" השיב יונתן
בטון נרגן. במשך עשרים וכמה הדקות האחרונות אסף ניסה לגרום
ליונתן להבין מה בדיוק קרה, ולא הצליח. "מה היו המילים
המדויקות שלו?"
"אני לא יודע. אני לא בטוח. בחיים לא ראיתי אותו נסער כל כך.
אני חושב שהוא בכה במשך כמה שעות. העיניים שלו היו אדומות,
והוא בקושי הצליח לדבר."
"אבל מה הוא אמר? מה הוא כן אמר לך?!" דרש יונתן.
"כמעט כלום. שום דבר הגיוני. יונתן, אני נשבע לך שאין לי מושג
מה קרה!"
יונתן הביט באסף ואמר בשקט: "אסף, אנשים לא נעלמים סתם. לא
רון. אתה מכיר אותו. אני מכיר אותו. עכשיו, אני מנסה להבין את
העובדות: אתה הגעת למלון לפניי, נכנסת לחדר, ראית אותו שוכב
על הרצפה, בוכה כאילו אין מחר, ו... מה? ניגשת אליו?"
"כן", הודה אסף, "ניגשתי אליו."
"הוא אמר לך משהו?"
"כן, הוא אמר לי משהו."
"מה הוא אמר, אסף?"
אסף הביט ביונתן במבט של מישהו שיודע שלא הולכים להאמין לו.
"הוא אמר... הוא צעק, שלא היה לו מושג. שהוא טעה כל הזמן.
שהכאב והיופי נוראים יותר ממה שאפשר לדמיין."
יונתן באמת לא האמין, או בחר שלא להאמין. הוא הרהר במשך כמה
שניות, ושאל בקול יבש: "הוא אמר עוד משהו?"
"כבר אמרתי לך, לא. יצאתי מהחדר כדי להתקשר לאמא שלו,
וכשחזרתי הוא כבר לא היה שם. הבגדים עדיין היו בארון, אבל
התיק שלו נעלם."

הוא עמד מול המראה המבהיקה בשירותים של הית'רו וחשב במשך דקות
ארוכות. הוא התבונן בדמותו: בשער הפרוע, בסימנים האפלים מסביב
לעיניים, ברעד הבלתי נשלט שתקף אותו אחת לכמה דקות.
הוא הביט בהשתקפות של עיניו, בייאוש של נידון למוות. מעולם לא
היה לו קר יותר.
הוא הושיט את היד לכיס האחורי בתיק שלו, פתח את הרוכסן, ושלף
משם בקבוק.
הוא פתח את הבקבוק, שלה שתי גלולות זהובות, והשליך אותן לפיו.
רון סידר את החולצה שלו, יצא מהשירותים, והתחיל ללכת לכיוון
הטרמינל.