איך הכל כה שקט
וכאילו רגיל
וכולם ממשיכים
בלי דמעה להוזיל
השעון מתקתק
והלב נובח
והשמש זורחת
והפרח פורח
ונראה שאתמול
לא קרה כאן דבר
וליבי לא נקרע
ותוכי לא נשבר
והכל מתרחש
כמו בכל יום
אז ולי בכל זאת
היה זה חלום?

אך החור המדמם
הטרי, הדואב
דואג להזכי
שהיה שם הלב
ואין להבין
איך אחרי סערה
איך אחרי המטח
המבול הנורא
הגשם העז
ששטף את הכל
ולא החזיקוני
כשמעדתי לפול

והיום מחייכים
ומדברים
ושמחים
כאילו אתמול
לא היינו בוכים



מוקדש להרבה, הרבה מדי אנשים