21.10.06

בורחת ממך אל פינות חשוכות,
בוכה על התאהבותי בדמות זרה,
ולא באמת בך.
מובלת על-ידי עיוורון תמידי
ורגש שכל הזמן הולך נגדי.

עכשיו תלך,
אין לי יותר מקום בשבילך.
עכשיו עם עצמי בשביל לזכור,
מחר איתך - כדי לשכוח.
ואחרי זה שוב לברוח
ממך אליי ובחזרה.

מכאיבה לעצמי במודע,
ואתה פוגע בי בכוונה.
אירה לעברך חצים ואפספס,
כי לב אבן לא מרגיש דבר,
ורגשות רק אצלך עשויים מנייר.

איזהו אדם המכאיב לעצמו מרצונו,
ואיזוהי אני שבוחרת בשביל עקוב מדם?
הלוואי שתלך,
תתפוגג
כי רק ככה תיתן לי לחיות באמת,
כי עכשיו אני חיה,
אבל בצלך...