שלושה דונם של פרחים היו שם פעם. פעם, לפני הרבה זמן. אולי
אפילו עשר שנים.
שדה גדול של פרחים, סדורים בשורותיהם- כל אחד נמצא במקום שלו,
בגומה שנחפרה במיוחד בשבילו, עוד כשהיה שתיל צעיר ורך.

בשורת הפרחים האדומים היו רק פרחים אדומים. פרגים היו אלה, כך
נדמה לי. ואולי קראו להם שם אחר, אבל מה זה משנה? הם כולם היו
שם, אדומים ורעננים. מלוכדים לחלוטין, צמודים אחד לשני וכולם
יחד יצרו שטיח צר וארוך של אדום בוהק אל מול השמש.

הפרחים הסגולים היו קטנים יותר, אולי לכן הם קיבלו שטח גדול
יותר בחלוקה של השדה בין כולם. כן, כזו אידיליה הייתה בשדה
הזה. לאורך השנים דאגו שאף אחד לא ירגיש מקופח. האדומים לא
התלוננו, הם ידעו להעריך איכות, גם אם באה על חשבון כמותם.

והצהובים? להם היו חיי חברה פעילים משלהם. עם שחר, כשקרני חמה
הנצו מבין העננים כולם הרימו ראש והביטו לשמיים כמו קיבלו אות
מגבוה, ולעת ערב, כשהחמה אספה קרניים חזרה הבייתה, השפילו כולם
מבט לתנומת ליל משותפת.
הם לא היו סתם צהובים, היו אלה חמניות. לא, לא גדולות ומעוצבות
כמו חמניות בשדה "מקצועי", ראו עליהם שחובבן מגדל אותן, אבל
שום חמנייה לא גדלה באהבה כזו, כמו שהן זכו.

כן, גם פרחים אלה ידעו להעריך את מה שהם מקבלים, למרות שהולכי
רכיל דאגו לספר להם שבשדות אחרים יש שטחי דונם רחבי ידיים
מיוחדים רק להן, לחמניות שכמותן. זה לא הפריע להן.

כי בשדה הזה אף אחד לא הרגיש קיפוח. באמת שלא. הם היו מאושרים
באמת. כולם.
אבל כל זה היה פעם, כשהיו שלושה דונם מלאים בפרחים.
היום יש שם רק בוץ.