טיר תמיד רצתה כנפיים, כאלה שיעניקו לה ביטחון. כנפיים שיראו
לה שהיא יכולה להגיע לכל מקום שהיא רק תבחר.
טיר חשבה שאם יהיו לה כנפיים, אז היא תוכל לעוף למעלה, מעל
כולם. ולראות את כל האנשים שבעולם. אפילו אותו. את אותו אדם
שהיא מחפשת כבר כל כך הרבה זמן.
האדם שהיא רוצה שיאהב אותה. ויחבק אותה. ויגן.
האדם שהיא רוצה לחוש איתו הכי רגועה בעולם. והכי נאהבת.
האדם שיהפוך אותה לשמחה סופסוף.


טיר מצאה יום אחד אדם מיוחד.
הוא לא כמו כולם. הוא יפה כל כך. וחכם.
הוא אמר לה דברים מאוד חכמים. הוא אמר לה גם להאמין בכל מה
שהיא רוצה. כי אם רוצים משהו חזק חזק אז תמיד משיגים אותו.
הוא אמר לה שתמיד צריך ללכת עם הלב.
אולי בגלל זה היא נלחמה עליו כל כך.
היו לו עיניים עצובות קצת, כאילו הוא קצת דומה לה. מחפש את
עצמו בעולם.
היא שאלה את עצמה הרבה אם לו כן יש כנפיים.
או שגם הוא כמוה, כלוא בתוך עצמו.
כשהוא נישק את טיר, התחיל לה בלגאן בבטן, היא הרגישה שהלב שלה
רוטט.
היא הרגישה את הנשיקה שלו בכל הגוף
בכל נשימה
ובכל פעימה.
טיר התרגשה. התרגשה נורא.
טיר לא רצתה לוותר עליו.


טיר ידעה שהוא הולך לעזוב בקרוב. ושהוא היה שם רק לזמן קצר.
היא בכל זאת רצתה להמשיך לראות אותו. להיות איתו.
היא לא יכלה להפסיק לדמיין את השפתיים שלו. ולהתגעגע לאש שבערה
בה כשהוא היה לצידה.
אחד הדברים שטיר הכי אהבה בו היה הקול שלו. והעומק שבו. הוא
היה יוצר דברים. הוא היה אומן. בשביל טיר הוא היה מושלם.
הוא אפילו הכין לטיר כנפיים. כנפיים מדהימות. בצבע כתום. עם
שחור שחותם אותם. כשהיא שאלה למה דווקא כתום הוא אמר לה שזה
צבע שמעודד יצירתיות.
הצבע השחור הוא אמר לה, הוא מסמל את הכאב. טיר אמרה שהיא לא
אוהבת את השחור. היא לא אוהבת שכואב לה.
הוא ענה שאי אפשר לברוח מזה. שהכאב נמצא בכל דבר. אפילו בדברים
הכי נעימים. הוא גם אמר שהכאב הוא לא בהכרח דבר רע.
הוא פשוט נותן לנו את הכוח להעריך את הדברים שיש לנו וחשובים
לנו.
הוא היה מקסים. טיר חושבת שהיא מאוהבת בו.


טיר מאוד אהבה את הכנפיים שלה. היא שמרה עליהם, ולא הורידה
אותם מהגב. הרגיש לה נעים שיש לה משהו ממנו. טיר הרגישה
מיוחדת. כאילו שהוא בחר דווקא בה. למרות שהיא ידעה שהוא לא
מרגיש אליה את אותו הדבר.
היא ידעה שהוא הולך לעזוב. ממש עוד מעט.


כשהוא עזב, היה לטיר מאוד כואב. היא אפילו בכתה קצת. כל האש
שבערה בה כשהוא היה לידה התחילה לדעוך.
ובמקומה נשאר קרחון של קרח שחתך לה את כל הבפנים. והשאיר בה
כתמים של כאב.
היא הרגישה שהיא לעולם לא תמצא שוב מישהו כמוהו.
שאף אחד לא יאהב אותה. כמו שהוא לא אהב בעצמו.
טיר ידעה שאם הוא היה מרגיש אליה כמו שהיא הרגישה הוא לא היה
הולך לגמרי.
הוא היה יכול לבוא לבקר.
אבל טיר יודעת שהוא לא אשם, ושהוא אמר לה מראש. הוא לא הבטיח
לטיר כלום.
היא פשוט הסתנוורה. והיא רצתה אותו. כל כך.


טיר מחבקת את הכנפיים שלה כל הזמן. הכנפיים הכתומות שחורות
האלה שלה. היא הייתה שוקעת בהם ומרגישה שהיא צוללת בתוך
הצבעים. ושהיא רואה אותו בתוך כל הכתום הזה. יושב עכשיו במקום
אחר ושר. שר ויוצר וטוב לו. ורק היא, במסביב של הכנפיים. שוקעת
בתוך הצבע השחור ההוא.
היא חשבה שאולי, אם היא תעוף. והיא תוכל לראות את כל האנשים
האלה מלמעלה אז היא תראה גם אותו.
והיא תוכל לבוא אליו, ולנשק אותו שוב.
ושקרחון הקרח הזה יפסיק לחנוק אותה בחזה ובגרון. והיא תוכל
להרגיש שוב את החמימות שהוא גרם לה להרגיש.


אז טיר עמדה על החלון. היא נזכרה באיך שהוא אמר לה שתמיד תילך
לפי הלב שלה. ושהיא יכולה לעשות פשוט הכל.
היא עצמה עיניים, ופרסה את הכנפיים שלה. היא לחשה לעצמה תפילה
קטנה.
וחשבה חזק חזק רק עליו. ועל כמה שהיא מתגעגעת אליו.
היא פרסה את ידייה ונתנה לגופה ליפול, היא הניעה את הידיים,
היא ניסתה להניף את הכנפיים. אבל היא לא הצליחה להמריא.
היא רק נפלה. ונפלה...
היא קצת פחדה. תמיד היה לה פחד גבהים. אבל ההרגשה של הנפילה
הזכירה לה את ההרגשה שהייתה לה כשהוא עזב.
היא הרגישה בנפילה מתמשכת, שעכשיו רק מגיעה לסופה.
היא רק התאכזבה קצת. שהכנפיים לא עבדו, כמו שהוא גרם לה
להאמין. גרם לה להרגיש. היא התאכזבה לגלות שהכנפיים האלה,
הכנפיים שהוא הכין לה,
היו מנייר.