היא ישבה שם, פשוט ישבה ובכתה, למה? למה לי?
היא ישבה שם, בכתה ומלמלה את זה,
היא ישבה שם, בשקט, כל הלילה, אולי יותר.
היא ישבה שם וחשבה, למה? למה הייתי חייבת ללכת?? למה אני אף
פעם לא מקשיבה לינון? הוא בן 26 הוא מבין! הוא אח שלי! הוא
רוצה רק את טובתי!!
למה אף פעם אני לא עושה את השיקול הנכון? למה?
היא ישבה שם, ושאלה את עצמה, מה עשיתי לא בסדר שזה היה צריך
לקרות לי? למה דווקא לי? למה אני?
ואז היא החליטה.. זו אשמתי!
הייתי צריכה להקשיב לו, ולא ללכת.
היא ישבה שם והחליטה, היא ידעה שהדרך הקלה ביותר להתמודד עם
זה, זה פשוט לא להתמודד.

ינון:

"אני מצטערת שאני עושה את זה אבל אני לא מסוגלת עוד, כשתקרא את
המכתב הזה אני כבר לא אהיה בחיים.
פשוט לא יכולתי להתמודד עם השקר הזה.
לשכנע את עצמי שאני בסדר, אבל אני לא!
אני לא יכולה להתמודד עם זה.
פשוט לא יכולה עוד.
מצטערת!

ינון הגיע לשם, והיא כבר הייתה ללא רוח חיים, עכשיו היא שכבה
שם, ולא ישבה שם.
כולה הייתה מכוסה דם, והיתה לידה סכין, חדה כזאת של מטבח.
הוא הסתכל עליה, על הפנים היפות שלה, שהיו..
הוא התחיל לבכות, הוא בכה כמו ילד קטן שלקחו לו את הצעצועים.
אני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה שהוא בכה מזה 14 שנה.
מאז שהיא נולדה.
הוא קרא את המכתב..
וכל מילה שהוא קרא הייתה כמו סכין בלב.
והוא צעק עליה..
"למה?!!!
למה עשית את זה?!?!
הא??
למה את לא עונה לי???
תעני לי!!!!!!"
והוא בכה יותר ויותר שכבר לא היה מסוגל לבכות.

והיא זה כל מה שיש לו.
ועכשיו אין לו.

אז הוא ישב שם ובכה, פשוט ישב שם ולא זז, כל הלילה אולי יותר.
הוא פשוט ישב שם.
ישב ובכה.