נותרתי ערום.
כל כוחותי נשרו.
ממתין לסערה
שעומדת להתרחש בגופי.
אין מסתור.
זה מאיים לפרוץ בכל רגע.
אני יודע- אני מרגיש דקירות קטנות,
שמאיימות לשבור ולנתוץ
כל מה שנשאר ממני מהסערה הקודמת.

ברק מאיר את חדרי הבטן.
חושף סודות חשוכים.
מציף תמונה נשכחת, שגואה
כמו ביוב שעלה על גדותיו.
ביוב שמקיא על האדם חזרה
את כל הצואה שאכסן בתוכו.
גשם מכה, שוטף, שורף, סוחף,
את כל אשר דחקתי זמן רב כל כך.
מעלה באוב זכרונות בין אם אני מסכים,
ובין אם לאו.
רוחות חזקות מקפיאות
את מה שלא הטביע הגשם.

בסוף קיץ, גם הארוך ביותר,
מגיע חורף.
גם החורף שלי הגיע.
הלב שלי רועד בקול גדול,
שרעם, בקע מגרונך:
"אני עוזבת"