מיטל שכבה במיטתה והקשיבה לרעמים. מפעם לפעם הבריק הברק, והיא
חשבה: 'אוך, מה זה?' החדר הבריק שוב, והיא תפסה את תמונת
המראה, הבובה ברכה והבובה שושנה.
לראשונה נצנצה מחשבה בלבה - קרן, בת דודתה, סיפרה לה על
אלוהים.
'אלוהים מביא תינוקות לעולם', אמרה קרן למיטל כששיחקו בחוץ,
בחצר המלאה עשבים בגדלים שונים.
מיטל רצה אז להביא את בובתה לחצר.
עכשיו חשבה מיטל:
"אלוהים מצלם אותנו."
הקולות המשיכו. מיטל הורידה גבות עיניה, מתחה פיה, והחלה
לבכות: 'אהה, אהה'. כשראתה שאין איש ניגש, שקטה.
כשנרדמה, הופיע אביה. תוך כדי מלמול נצמדה אליו כשגחן אליה
לראות אם היא ישנה.
'לולו', אמרה.
האב קם ללכת.
חיבוקי.
האב הופתע.
הוא עמד שם עוד, מחכה למילה נוספת.
"נו, מיידונת, תגידי משהו."
"אבא."
"תגידי עוד פעם."
הוא עמד שם עוד, אבל מיטל שתקה. גחן, וראה שעפעפיה פתוחים.
"דווקא, מיטלוש?!"
בזמן שחיבק אותה, חשבה על אלוהים. אבל אחרי שהלך, חזרה לבכות
עת רבה.