שלט גדול: 'סדנת ויפאסביצה'.
קבוצה מעורבת בת עשרים איש בגילאים שונים יושבת באולם סגור על
כריות ישיבה מזרחיות.
מנחה עם תג 'מנחה', מכנסי דייגים קצרות, מדבר בעמידה
למקרופון:
מה שאני רוצה להגיד לכם, שלמדתי על  חשיבותו של השקט.
ככל שהתקדמנו יותר בחומר הסדנה, הבנתי שהשקט הזה שאני חולק
איתכם, ובא ממני אליכם, מכם  אלי, מהמנחים לקבוצה, מהקבוצה
לקוסמוס, הוא כמו קול צעקה אחת גדולה, קולה של הדממה.
והדממה הזאת שחלקתם איתי, הפכה אותי מדג אחד- לקרפיון
,ומקרפיון- לכריש, ומכריש- ללוויתן. והלאה אני רואה איך כל
הנחל מלא ממני , ואני הופך לנהר, ולים, ולכדור הארץ, וליקום,
ולקוסמוס, והכל מלא ממני. ואני הולך וגדל. ואני היקום, והיקום-
זה אני. ואני מרכז היקום, אני הדג הכי גדול והכי שקט.

(קבוצת אנשים בקהל מתלחשת בקול, המנחה פונה אליהם)

מנחה (נובח):
שקט!
(מנחה ממשיך)
זה השקט שלפני הסערה, זו הערבה והמדבר והתבודדות. ואיתם אני
מרגיש לבד, ואתם אוויר שקוף, אתם שקופים. אני לא יכול איתכם,
ואתם לא צריכים אותי.
(מנחה משתעל)
(פאוזה של חמש שניות, השקט מוגבר.)
(מנחה ממשיך)
מנחה:
ועכשיו רבותי, אני אומר לכם: ת-ש-ת-ק-ו. שקט! שקט! שקט!
מישהו אמר משהו?
(הקהל בארשת חתומה ובפנים רציניות)
אני קולט כאן חיוכים. זה האות בשבילי לאמר לכם, שאתם לא מבינים
הומור, וההומור לא מבין אתכם. 'אם תדקרוני- הלא אזוב דם? אם
תדגדגוני- הלא אצחק?' אם אספר בדיחה- אצחק לבד בחשיכה הנוראה
הזו.
מישהו רוצה לשאול משהו?
(אחד המשתתפים מרים את ידו)
מנחה:
שאל!
(המשתתף קם, והולך למקרופון, בזמן שהמנחה עובר לשבת בצד.)
משתתף לקהל ולמקרופון:
רציתי לשאול מה השעה?
(בקהל עוברת המיה. המנחה ממקומו)
מנחה:
זה מה שרצית לשאול. אח'שלי?
משתתף:
כן, וגם רציתי  לשאול אם נוכל כשנצא מכאן לקחת למזכרת איזו
שתיקה.
מנחה:
זהו?
משתתף:
לא, רציתי לשאול עוד שאלה.
מנחה:
עוד שאלה? שאל!
משתתף:
זו לא שאלה, זו בעצם אמירה.
מנחה:
אמור גבר'שלי ונען!
משתתף:
רציתי רק להגיד...
(חיוכים על פני המשתתפים)
משתתף:
רציתי רק להגיד ש...
(החיוכים על פני המשתתפים הופכים לסימן שאלה. המנחה ממשיך
לחייך)
משתתף:
רואים לך את הביצים מתחת למכנסי הדייגים.
(קלוז אפ בין הרגליים של המנחה. רואים קצת ביצים, המצלמה עולה,
המנחה יושב ברגליים משוכלות שיכול גברי. והלאה, מחזיק ביד חכת
דיג פתוחה).
משתתף:
רצית להפוך אותנו לדייגים?
(רעש בקהל)
מנחה ממשיך 'לדוג', בקצה החכה נמצא דג זהב. הדג מתנדנד ומפרפר.
החכה מתנדנדת כך חמש שניות, עד שהקהל משתתק.
משתתף:
רצית להגיד לנו בהתחלה, כלומר, אמרת לנו בהתחלה, שמצאת את
האושר. האם זהו האושר? לדוג דגי זהב?
(הקהל מביט בפנים מתוחים).
מנחה:
אתם רוצים תשובה?
קהל ביחד:
כן, רוצים תשובה.
מנחה:
אתם רוצים תשובה?
קהל ביחד:
כן, אנחנו רוצים תשובה.
משתתף:
אל תמתח אותנו.
מנחה:
קום ההער אינגלע, בוא לכאן ילד, ותגיד לי מה אתה רואה?
משתתף:
אותך, עם דג זהב שדגת  קודם באקווריום (מצביע על אקווריום עם
דגים  בפינה). רואה את הביצים שלך, זהו בעצם.
מנחה:
וזה מה שאתה רואה?
משתתף:
כן!
מנחה (לקהל):
וזה גם מה שאתם רואים?
קהל ביחד:
כן, זה מה שאנחנו רואים.
מנחה:
אז בוא לכאן, מה שמך?
משתתף:
לא חשוב.
מנחה:
בוא לכאן, לא חשוב.
משתתף מתקדם צעד אחר צעד לעבר המנחה. עד שעומד לידו.
מנחה:
מה אתה רוצה עכשיו?
משתתף:
תשובה, מהו האושר.
מנחה:
וזה גם מה שאתם רוצים?
קהל ביחד:
כן, זה מה שאנחנו רוצים.
מנחה:
אז זה מה שיש לי לאמר לכם.
מרים את דג הזהב באויר, הדג תוקע נאד.