ערן בעט בקרקע.
"לא רוצה ללכת לשם, אתה חרא, סבתא חרא, אבא חרא..."
"אבל ערנקו, יש עוד ילד בכיתה שיעלה על הגלגל ענק?"
"...וחרא גלגל ענק, לא רוצה גלגל ענק, חרא לונה פארק, רוצה
לים."
"ערנקו, תאכל מ'השערות סבתא' האלה שקנינו לך... למה בעין?"
הצמד, הסב ונכדו, המשיכו לשבת על הספסלים הצבעוניים שבכניסה
ללונה פארק ש'ביריד המזרח'.
"ערנקו, רוצה סיפור?"
הנכד היטה אוזן.
"לפני הרבה שנים, לפני שהכרתי את סבתא, ולפני שהקמתי את בניין
היהלומים ברמת גן, ולפני שזכיתי במכרז ל'יד ושם', הייתי
במחנה. אבל לא מחנה כייפי, אלא מחנה השמדה."
הנכד עפעף בעיניו.
"בכניסה למחנה הייתה סלקציה."
"תפסיק להגיד לי דיסלקטי!"
הנכד הטיח בקרקע את שערות הסבתא.
בסבלנות גחן הסבא, ניקה את הממתק הלבן מהעפר שדבק בו. והמשיך
בסיפורו.
"אני הייתי בן שתיים עשרה, כמוך. רק שאז אנשים היו נמוכים
יותר, אני הייתי נמוך ממך כמעט בראש..."
הנכד חדל לעפעף, עיניו העידו שהוא שבע רצון מההערה.
"היה שם אחד, מרצח, ד"ר מנגלה. היינו עוברים לפניו בסלקציה.
אם היית נמוך מגובה העמוד, היו שולחים אותך לקרמטוריום."
"קרמבו."
"הקשב היטב, לא היה לי סיכוי לעבור את הסלקציה, הייתי נמוך
מדי."
"תמשיך, סבא."
הסב ננער.
"שמע מה עשיתי. לקחתי אבנים, שמתי אותם בתוך הנעליים, זה היה
קשה, וכאב לי מאוד בכפות הרגליים, כל צעד שהלכתי היה מלווה
בכאלו ייסורים, שחשבתי שאני נחתך לשניים."
"כמו הליצנים שהולכים על קביים בשוק נחלת בנימין."
"לא בדיוק, ערנקו. אבל אני עברתי את הסלקציה."
ערן היה מרותק לסיפור.
"וזהו, סבא? לא היה המשך לסיפור?"
"בפעם אחרת אספר לך, ערן."
"לא, עכשיו."
הנכד רקע ברגליו.
"בסדר, אבל אחרי שניכנס בפנים."
החלילן מהמלין תכנן את המזימה היטב, והנכד קם על רגליו, כשהוא
מושך את סבו.
"רגע, ערנקו, תחלוץ את הנעליים, ותעבור מתחת לעמוד שבכניסה."
הילד התבלבל מעט.
"מה, להוריד את הנעליים?"
"הנה, ראה, אף אחד לא מסתכל."
"למה סבא?"
"ותקבל בפנים את כל הסי-פור", אמר הסב, מושך את ההברה
האחרונה.
המזימה השנייה הצליחה גם כן, והנכד הצליח לעבור את עמוד
המדידה בכניסה ללונה פארק, שתוכנן לחלק בין הנמוכים, וכנראה
הצעירים יותר, שאינם צריכים לשלם כרטיס כניסה.
אבל אחרי שצלחו את המשוכה, פרץ הנכד בבכי.
"סבא, כואב לי ברגליים, כאילו אני נחלק לשניים."
אורות הלונה פארק המשיכו לנצוץ, ומהרמקולים בקעו קולות
המוזיקה. הסב ונכדו המשיכו ללכת.
"ערן, רוצה את הסיפור איך פילחנו תפוחי אדמה בגטו ורשה?"
אבל ערן דמם באופן מוזר.
רק בזמן שירו ברובה באווזים שבמטווח, פרץ לפתע בצחוק מוזר:
"סבא, בשנה הבאה, אחרי הבר מצווה נבוא לכאן, ונקים דוכן ליד
'קיר המוות', נחלק לילדים כרטיסי נסיעה לביקור שורשים
באושוויץ."
"ואיך נחליט למי לחלק, ערנקו?"
"הוא יצטרך להביא תעודה מ'ארגון יוצאי הפרטיזנים', ולהוכיח
שסבו מרוויח לפחות מיליון דולרים בשנה."
הסב חייך.
"מיליון דולרים, מילא. למה דווקא מיליון?"
"שיהיה מסוגל לבנות מחדש קרמטוריום."
הארובות ברידינג ד' הסמוכה פלטו ענן אפר מרעיל. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.