לאורך כל שיעור הסטוריה ציירתי צלבי-קרס, בעט אדום. התחלתי
לצייר על דף עבודה שחילקה המורה, וכשמילאתי אותו כליל, עברתי
למחברתי, וכשזה שיעמם אותי, עברתי לזרועי. שם נותרו סימני
צלב-קרס ישנים, אז פשוט חזרתי על הקווים הדהויים, מחזיר אותם
לחיים. "פריק", פלטה בקול רם ילדה שיושבת לשמאלי, והפנתה את
תשומת לב הכיתה למעשיי. החבר הכי טוב שלי, ניסים, שישב בשולחן
מאחוריי, העביר יד על ראשי המגולח וחייך. מספר קולות גיחוך
נשמעו. מישהו לחש, "הומואים". המורה ביקשה שאישאר לאחר השיעור.
לא עניתי לה, והיא המשיכה לברבר על ריבנטרופ ומולוטוב. המשכתי
לצייר.

בכיתה ז', באמצע טקס יום השואה, תקפו אותי כאבי-בטן. נוראים עד
כדי כך שהגעתי בגללם לבית-חולים, ושם לאחר סדרת בדיקות ארוכה,
אמרו לי שיש לי סרטן. לא משהו סופני בהכרח, סתם סרטן ממוצע.
כמו כל שאר החיים שלי. ושיש לי סיכוי של אחד לארבע לשרוד. באמת
לא נורא. "קצת סרטן עוד לא הרג אף אחד", חייכתי חצי מטושטש
מהרדמה לאימא שלי, שלא הפסיקה לבכות. פעם היא סיפרה לי, הרבה
אחרי שחליתי, שאם אבא שלה לא היה נהרג בשואה, אז בטח הסרטן היה
גומר אותו. שזה תורשתי. אני רק חייכתי ואמרתי "אז חבל שנגמרה
השואה", והיא לא נעלבה, כי היא כבר הכירה אותי. לא נעלבים אם
באמת מכירים. אז בכיתה ז', ביום השואה, התחיל לאכול אותי סרטן,
ובפעם הראשונה, גילחתי את שיערי הארוך והשחור. מאז לא הפסקתי.

"אתה לא יכול להמשיך ככה", אמרה לי המורה להסטוריה, ידיה
בכיסיה וראשה מוטה, בדאגה כאילו. "מה קורה איתך?". "הכול
אפרסקי", אמרתי, "cake and sodomy". "מה?", שאלה. "לא משנה",
בשלב זה כבר גיחכתי בגלוי. היא גירדה את ראשה והיה ברור שאין
לה ממש מה להגיד. עברנו את השיחות האלה מיליון פעם. "אני
ממהר... לאנשהו", אמרתי בסוף, "אפשר?". היא נאנחה והנהנה בראשה
לכן. יצאתי אל המסדרון. ניסים חיכה לי בחוץ ויצאנו יחד מהשער.
שני בחורים גלוחי ראש, לבושי שחורים. כל הדרך העמדנו פנים
שאנחנו לא שמים לב למבטים, לא שומעים את מטרי-הקללות. את השנאה
שריחפה באוויר.

למחרת היה ערב יום השואה, ובשיעור ספרות הקריאה לנו המורה שיר
על נקמתו של ילד קטן. אני הקשבתי, כשפתאום נשמעה צפירה. כולם
נעמדו, אבל אני הייתי באמצע ציור צלב קרס גדול במיוחד, אז לא
הפסקתי. לא היה לי זמן. וכשנגמרה הצפירה, התקרבה אליי המורה.
"עד כאן", היא אמרה. "אין לך שום כבוד ליום הזה?". הקול שלה
רעד, והתחדד. לא עניתי, כי לא חשבתי שיש לה זכות בכלל להגיד את
זה. היא לא מכירה אותי בכלל. היא לא יודעת שלבקש דקות שלמות
מאנשים כמוני, זה יותר מדי לבקש. היא לא יודעת כלום עליי. "אני
מבקשת שתצא מהכיתה", אמרה בסוף. לא התווכחתי, ואספתי את הדברים
שלי בשקט. ניסים, בלי לדבר, קם גם הוא, וכששאלה אותו מה הוא
חושב שהוא עושה, לא ענה לה. לפני שיצאנו מהדלת יכולתי לשמוע
מישהו לוחש, "נאצים".

ירדנו לוואדי, וישבנו ליד הסלע הגדול. מתחתיו, שכבה חתולה
שמצאנו לפני כמה חודשים וסביבה שישה גורים צעירים. הם ייללו,
והתחככו בנו, וחמקו אל פנים וחוץ לסדקים. זכרתי איך היו
בהיוולדם, עיוורים וצמאים. נדחקים אחד על גבי השני, כמו בקבר
אחים, שורטים בעיוורות אוטומטית את שארי-בשרם, נלחמים על חלב.
על חיים. העברתי את עיניי מהגורים לניסים, שנשען על סלע מולי,
קורא ספר ומעשן. עמודי העשן עלו, כמו מארובת משרפות, והתפזרו
אחר-כך ברוח שעברה מעל הסלע. "מה כבר יקרה לך?", שאל אותי בפעם
הראשונה שסירבתי לסיגריה, "תקבל סרטן?". חייכתי, כי קצת הומור
שחור עוד לא הרג אף אחד. זה היה בערך חצי שנה אחרי שחליתי,
וכולם בבית-ספר ידעו, ובאו לבקר אותי בבית-החולים. ועד אז
הייתי בטוח שהוא גם ככה סתם ערס, עם שם כמו ניסים, אבל לא היה
איכפת לי. הייתי בהפסקה מההקרנות, והשיער שלי התחיל קצת לחזור,
כשנהיינו חברים הכי טובים, ורשמתי את מספר הטלפון שלי על
זרועו, במאוזן. וכשהרופאים אמרו לי שחלה נסיגה, ונאלצתי להתחיל
שוב בהקרנות, ניסים גם גילח את הראש. ומאז לא הפסיק.

חזרתי הביתה כשכבר החשיך. החזאי בטלוויזיה שיקר והבטיח גשם
למחר. אימא שכבה בספה ולא הסיטה את עיניה מהמסך. "שלום", אמרה.
"מלחמה ו", השלמתי. זרקתי את המעיל השחור הארוך על ספת היחיד.
"אולי תתקלח?", ביקשה, "ואולי תמחק את כל הציורים מהידיים?".
שיקרתי והבטחתי שאחר-כך והלכתי לחדר.

למחרת היה יום השואה, ונערך טקס גדול במגרש ספורט של בית-ספר.
מנהלת חטיבת הביניים הקריאה שיר שהעתיקה המזכירה שלה מאיפהשהו,
והמנהל נתן נאום קבוע על הרים, וזמן, וצאן. יזכור. היה ריקוד
של בנות, שנעו באי תיאום מוחלט לצלילי מוזיקה צרודה, ואחר-כך
כמה בנות הקריאו קטעים והעמידו פנים שהן נורא עצובות. היו כמה
בנות שבכו אפילו. הבנים לא בכו בכלל, ולא רקדו בכלל, ולא
הקריאו כמעט. לקראת סוף הטקס קמנו אני וניסים והחלטנו שמספיק
לנו. חזרנו לבניין. בהפסקה ניגשו אלי כמה ערסים והתחילו מריבה.
"אז מה, לא איכפת לך מיום השואה? תתבייש לך!", אמר אחד והתקרב
אליי באופן מאיים. "חשבתי שלנאצי כמוך דווקא יהיה איכפת מאוד",
אמר שני. מישהו הוריד לי כאפה משומקום וכל הלחי שלי בערה.
קיללתי בגרמנית. אנשים התקהלו סביבנו והערסים התלהטו עוד יותר.
הם התקרבו והתרחקו, היכו וצחקו. אף מורה לא נצפה באופק. ניסים
הגיע, והחזיר להם, ואז התחילו המכות האמיתיות. מישהו שלף אולר
ושרט לי את הכתף, שריטה עמוקה, אבל לא ממש דקירה. ניסים הפיל
אותו לרצפה ודפק לו את הראש נגד המרצפות. האולר, בתגובה, ננעץ
לו בבטן, כמו סכין בגב האומה. ניסים נפל אחורה, והביט בי,
כאילו מצטער שהוא לא יכול לעזור כרגע. מורים הגיעו, וכל הערסים
התפזרו, והקהל רק גדל עוד ועוד. "שמישהו יעזור לו", צרחתי,
ונגעתי בבטן של ניסים. ידי חזרה מלאת דם. מישהו הזמין אמבולנס,
ועזרתי לכמה מורים ולשרת להעלות את ניסים לאלונקה, אבל לא הרשו
לי לעלות לרכב. הצפירות התרחקו ממני. והחבר הכי טוב שלי איתן.

אחרי שהאחות טיפלה בכתפי, והשוטר הקהילתי חקר אותי, ציווה עליי
המנהל לחזור לשיעור. מאוחר יותר יצאתי משער בית-ספר, וירדתי
לואדי לבד. היום החשיך מוקדם, והאוויר כבר היה אפור. הערסים
ישבו במקום שלנו, ליד הסלע הגדול. ראיתי את החתולה מונחת מתה
על קיר סלע סמוך, אליו בוודאי הוטלה. גוריה שכבו לידה. מפוזרים
באקראי על האדמה הלחה. דוממים. הערסים קמו ממקומם, ואחד מהם
סינן "נאצי מנייאק". אחד אחר אמר ששני חברים שלהם נעצרו בגללי.
"מנייאק מלשן". לא טרחתי לברוח, או להילחם. עמדתי שם כצאן
לטבח. הם קפצו עליי, והפילו אותי לקרקע הלחה. גשם קל התחיל
לרדת. אז התחילו הבעיטות, ואני חיכיתי לדקירה, אבל היא לא
הגיעה. חשבתי לבקש מהם לכוון את הבעיטות לסרטן, והמחשבה הזו
הצחיקה אותי מאוד. אז התחלתי לצחוק. אחד מהם התרחק ממני ופסע
לכיוון החתולה וגוריה. "מצחיק, נכון?" שאל אותי ובעט בחתולה
המתה, אבל צחוקי רק התגבר. גם הבעיטות. אז נשמעה יללה, מתחת
לסלע. גור אחד, אחרון, פסע מבין החריצים. חי. הערס לכד אותו
בזריזות. "עכשיו תראה מה זה מצחיק באמת", אמר בחיוך והשליך
לעברי את החתול. הגור הסתובב באויר, באיטיות, כמו אקרובט
מיומן, ונחת בחיקי, מתפתל ושורט. הערסים המשיכו במלאכת הבעיטה,
אבל עכשיו קמתי. השתחררתי ורצתי אל הסלע הגדול, חלק ותלול,
וטיפסתי עליו. כשהגעתי לחציו ראיתי אותם מנסים לטפס אחריי, אבל
כל הזמן החליקו. הגעתי לפסגה, ונעלמתי מאחורי הסלע. הגשם
התחזק.

רצתי כמו משוגע, כל הדרך הביתה. הגשם ירד בחוזקה, אבל קצת גשם
עוד לא הרג אף אחד. גשם הוא לא שנאת חינם או דקירת אולר או
תאים משוגעים שמכפילים את עצמם בקצב מטורף. באמצע הדרך פתחתי
את מעילי וגור החתולים, ששרט אותי כל זמן הריצה, יילל בחולשה.
הנחתי אותו על הרצפה והוא רץ אל תוך שיח סמוך. נעלם. ניצול. לא
דאגתי. ידעתי שיחזור אל הואדי בסופו של דבר. יש דברים שתמיד
חוזרים. הסטוריה וכאלה. המשכתי לרוץ לכיוון הנגדי, הביתה.
ברקים ורעמים ליוו אותי אל הדלת.

אימא לא הייתה בבית כשהגעתי. וטוב שלא הייתה, כי אחרת הייתה
רואה את כל הדם והבוץ, ונלחצת נורא. על הדלת חיכה לי פתק
מאימא, שאמר שהגיעה הודעה מבית-החולים, וניסים ביקש למסור שהוא
בסדר. שהכול בסדר. והפתק גם אמר שאימא שיצאה לחפש אותי. בתיבה
חיכה לי גם דואר אמיתי שנשא את לוגו בית-החולים. המכתב,
בתמצית, אמר שמצבי טוב מתמיד. שאין צורך להמשיך בהקרנות, עד
הודעה חדשה. כאילו הסרטן הזה, שחי איתי חמש שנים, נעלם. וידעתי
שזה שקר, וידעתי שהוא יחזור, כי יש דברים שתמיד חוזרים, אבל
הרגשתי פתאום נורא טוב. למרות החתכים. למרות הקור הרטוב. למרות
הכול.

הסרתי את בגדיי בחדר ופסעתי עירום למקלחת. עם כל צעד הרגשתי
איך אני משאיר את הסרטן מאחוריי, בערימת הבגדים והבוץ והדם.
הטלוויזיה שהדלקתי קודם בסלון שידרה תוכניות ליום השואה, ואישה
אחת סיפרה איך ניצלה, מהמקלחות של אושוויץ, ממוות בטוח. נכנסתי
למקלחת. המים היו מיד חמים, לא קרים קודם כמו תמיד. חמים מדי,
אולי, אבל מים חמים הרי עוד לא הרגו אף אחד.

העברתי יד על ראשי, וגיליתי פרט לחבורות, יבול טרי של זיפים
קצרים. כתבתי את שמי באדים על המראה. ואת התאריך. ניקיתי מעליי
את הדם והבוץ עם קצת מים וסבון, ומחקתי לאט את כל צלבי הקרס
מעל גופי. התפללתי שאם יחזור הסרטן, יהיה לי מזל, ויתחלפו לי
המים, בקצת ציקלון בי.