"מתי תחזרי לעצמך?" שאל מפקד יחידת משטרת הבילוש את רינת,
"כבר חודשים שאת יושבת מול המחשב ולא יכולה לצאת לשטח. כולם
עובדים ואת עדיין שקועה במוות של מאיר."
כמה חודשים כבר חלפו מאז שמאיר נרצח בזמן שחקר רצח שלא נפתר.
הכל התחיל בכך שמאיר קיבל מעטפה חומה והוציא אצבע עם פתק
"נותנים לך אצבע ואתה רוצה את כל היד?" מובן שמאיר ורינת החלו
לחקור את העניין וניסו להתחקות אחרי הרוצח חודש, ואז לילה אחד
במעקב רינת נרדמה, מאיר ירד למטה ולא חזר.
מאז רינת הולכת לפסיכולוגית המשטרתית ומאשימה את עצמה בכך
שנרדמה על השמירה.
"שבוע חדש ואני מחזיר אותך לשטח היום! אחרי הפסיכולוגית את
חוזרת לעבודה, מבינה?!" והמזכירה מחוץ למשרד של המפקד קמה
להציץ. "כן", ענתה רינת והלכה לשולחנה. על השולחן הייתה מונחת
מעטפה. רינת הסתכלה עליה והמשיכה ללכת, ממהרת לפגישה עם
הפסיכולוגית.
"כבר עבר יותר מחודש, רינת, ואת עדיין ממשיכה לבוא אליי
בראשון וברביעי. אני לא חושבת שאת לא יכולה לחזור לתפקד",
אמרה מירי הפסיכולוגית.
"זה גם מה שאמר המפקד שלי, הוא רוצה שאחזור לשטח עוד היום."
"אני מסכימה איתו", אמרה מירי, "את הטיפול שלך אצלי כבר
סיימת, עכשיו הכל תלוי בך. את יכולה להתמודד עם זה או להניח
לזה להשתלט עלייך."
"כמובן, אני רוצה להתמודד אבל..."
"בלי אבל. תחזרי אליי ביום רביעי ונמשיך להיפגש אבל תדעי
שהטיפול שלך אצלי הסתיים."
רינת קמה מהכיסא וחזרה למשרד.
"אל תדאגי, רינת. את תראי שיסתדר", זרקה רעות שעברה ליד ורינת
חשבה לעצמה מתי לעזאזל זה יקרה?
היא התיישבה ליד שולחנה, הסתכלה על המעטפה ופתחה אותה. מתוך
המעטפה היא הוציאה נייר וחתיכת בד שהייתה רטובה למגע. רינת
הסתכלה על חתיכת הבד השחורה, לקחה מספריים וגזרה אותה. מתוך
הבד השחור נפל אגודל והתגלגל על השולחן. רינת קמה בבהלה
והכיסא עף אחורה.
"רינת!!! המפקד קורא לך!" צעקה המזכירה.
רינת החלה ללכת לעבר משרד המפקד בעודה חושבת אם הרוצח חז.
"עברו כבר כמה חודשים מאז, זה לא יכול להיות שוב הוא", מלמלה
לעצמה ונכנסה לחדרו של המפקד.
"מה הפסיכולוגית אמרה?"
"שהכל בסדר ושהיא סיימה את הטיפול, היא רוצה שאתחיל לחזור",
ענתה רינת.
"מצוין. אני רוצה לשבץ אותך בתיק על גנבה מכספומט. תתחילי מחר
לעבוד עם השותף החדש שלך, רוני."
רינת חרקה שיניה, הסתובבה, סגרה את משרדו של המפקד ופנתה
למזכירה כדי לקבל פרטים על האירוע...
רינת הרימה את הכיסא, התיישבה בחזרה בשולחנה וחזרה למעטפה
שקיבלה. היא פתחה את המכתב:
"הרגיש קרוב אבל היה כל כך רחוק
שני כלבי שמירת החוק
אחד על מיטתו נרדם
והשני רחרח עד שהגיע לדם
ולבו הפסיק, ראה ונדם
מיהו אותו אדם
שלקח אותו ולמותו גרם
זאת לא תדעי לעולם
תברחי עכשיו ובשקט תחיי
או שתישארי ולמוות תפני."
רינת קיפלה את המכתב, הכניסה אותו למגירה והחליטה לעבוד על
התיק בחשאיות, שאף אחד לא ידע.
באותו ערב היא ניגשה לאריק ידידה, שהיה ביחידת המז"פ של
המשטרה. היא נתנה לו את האצבע והשביעה אותו שלא ידבר על כך עם
אף אחד. "אני אספר לך את התוצאות מחר ב8:00-, בארוחת הבוקר,
רינת", אמר אריק ונכנס לאוטובוס.
למחרת בבוקר קמה רינת מזיעה אחרי עוד סיוט שבו היא רואה את
הרצח של מאיר.
היום אני מתחילה מחדש, חשבה לעצמה. היא קמה מהמיטה, התלבשה
והלכה לארוחת הבוקר שקבעה עם אריק.
רינת הסתכלה על השעון. השעה הייתה כבר 7:58 והיא החלה לרוץ
למכוניתה כאשר בדרך החליקו לה המעיל והתיק והתגלגלו על הרצפה
בחדר המדרגות. "לעזאזל!" אמרה, הרימה אותם והמשיכה לרוץ.
השעה הייתה כבר8:07 ואריק כבר ישב וחיכה ליד השולחן בזמן
שרינת נכנסה בריצה, התיישבה ואמרה "אני מצטערת, אל תשאל. נפלו
לי התיק והמעיל בחד המדרגות."
"לא נורא", אמר אריק. "תראי, עברתי על האגודל שמסרת לי, עשיתי
כמה בדיקות והשוויתי עם מאגר הדי-אן-איי, ואני יכול לומר לך
בוודאות שהאגודל שייך למאיר. אני מצטער שאני זה שאומר את זה
אבל מצאתי גם שאריות של רעל חזק כמו באצבע הקודמת וכנראה
שמאיר מת כבר הרבה זמן..."
רינת החלה לבכות אבל ידעה שהיא כבר חשבה על כך שזה האגודל של
מאיר כי זאת האופציה הכי הגיונית שקיימת ואם לא היגיון אז
איפה כל הזמן שהיא הקדישה ליחידת הבילוש?
"את בסדר?" שאל אריק.
"כן, אני חושבת שידעתי את זה כבר אבל לא רציתי לחשוב על זה",
ענתה רינת וקמה מהשולחן.
רינת החליטה ללכת לבדוק את האזור שבו ראתה בפעם האחרונה את
מאיר והיא נסעה לשכונה קטנה בקצה העיר שבה הם הקימו את המארב.
זה היה בית דירות בן חמש קומות שבקומה השלישית שלו הייתה דירה
נטושה שפונה אל הרחוב.
רינת עלתה לדירה שהייתה באותו מצב בדיוק כמו שהשאירו אותה. גם
אחרי החודשים הרבים שבהם הייתה נטושה וללא שום שימוש משטרתי
היא עדיין נשארה באותו מצב - הארון בעל שתי הדלתות פתוח
לרווחה ובו היו תלויים עדיין הבגדים של מאיר, הסיר שבו מאיר
הרתיח את המים בשביל התה נשאר עדיין על הכיריים והמיטה היחידה
נשארה באותה פינה קרובה לחלון עם השמיכה שנזרקה חצי על הרצפה
כשרינת העיפה אותה בזמן שרצה לחפש את מאיר ולא מצאה אותו. רק
דבר אחד היה שונה - הווילון התנופף ברוח, למרות שרינת זכרה
בבירור שהיא השאירה את החלון סגור.
היא ניגשה אל החלון כדי לסגור אותו אבל החלון לא היה פתוח,
אלא היה בו חור שיצר משהו שפגע בחלון ושבר אותו. "בטח איזה
כדורגל ממגרש המשחקים שליד", חשבה לעצמה רינת.
היא ירדה למטה והלכה לעבר הבית הנטוש שעליו הם צפו. הבית היה
מוזנח ונטוש, ארבעה עצי ברוש גדלו בחצר כמו גדר חיה שאמורה
לחסום כל קשר עם העולם החיצון והצמחים החצי מתים עדיין נשארו
בתוך הגינה כאילו הם אינם מתים אבל גם לא צומחים יותר.
השער לא השמיע שום צליל כשרינת פתחה אותו ונכנסה אל הגינה
המתה-חיה. מהר מאוד היא עברה אותה וניגשה אל דלת הבית אשר לא
הייתה נעולה ונפתחה בקלות. בתוך הבית היה שולחן כתיבה עשוי עץ
ישן וכיסא שחרק על רצפת העץ כאשר רינת נשענה עליו.
רינת המשיכה לחפש בתוך הבית עוד דברים אבל לא מצאה שום דבר.
באופן מוזר הבית היה ריק לגמרי, ללא שום דבר בתוכו חוץ מהכיסא
והשולחן.
רינת יצאה בתחושה שהיא מפספסת משהו אבל לא הביטה לאחור וחזרה
למשרד.
במשרד חיכה לה רוני שהסביר לה את כל מה שהיא צריכה לדעת על
הגנבה שהתרחשה. הם יצאו עד מהרה לשטח לחקור ועד הערב הם כבר
גילו את השודד שהתברר שהיה סתם הומלס ללא שום רכוש, מיואש
ממצבו שפשוט החליט לשנות את המצב ולשדוד כספומט.
בסוף יום העבודה רינת חזרה לשולחן שלה כדי לכתוב דוח ושוב
גילתה מעטפה חומה.
בזהירות היא פתחה אותה ושוב גילתה מכתב וחתיכת בד שחור. היא
פתחה את הבד ומתוכה נפלה אצבע אבל האצבע הרגישה מוזר, כאילו
היא חסרת עצמות. היא פתחה את המכתב:
"כל הכבוד על החזרה המרשימה,
מחלקת בילוש היא היחידה!!!
צוות המחלקה"
רינת יצאה מהמשרד וראתה את כולם עומדים מחוץ למשרד שלה.
"אתם חושבים שזה מצחיק?!" צעקה רינת ואז כולם התחילו לצחוק.
רינת הרגישה משהו מוזר ביד שלה. היא פתחה אותה וראתה שהיא
מנופפת באצבע מהגומי שהייתה במעטפה.
היא השליכה את המעטפה ואת האצבע לפח, לקחה את המעיל והתיק שלה
ויצאה מהבניין.
רינת הגיעה לביתה, הניחה את המעיל על הקולב, את התיק שמה על
הכיסא ליד השולחן והלכה להתקלח.
היא יצאה מהמקלחת כשרק מגבת על גופה והבחינה שמעטפה חומה
מונחת על שולחנה.
"עוד מתיחה של החבר'ה", היא חשבה, ופתחה את המעטפה שמתוכה היא
הוציאה מכתב ובד שחור.
היא פתחה את המכתב:
"אזהרה אחת כבר קיבלת
לעוד אובדן התחננת
את הרצח לפתור חשבת
אז הנה עוד רמז בשבילך
יש לך ד"ש מחברתך"
ברעד היא הסירה את הבד השחור עד שאצבע נוספת נשארה בידה ואז
היא פלטה צעקה חזקה והתעלפה.
אחרי כמה שעות היא התעוררה ונזכרה - על האצבע הייתה טבעת
האירוסין של רעות, חברתה. היא הלכה לחדרה, נשכבה על המיטה
והחלה לבכות ותמונות עלו במוחה על רצח חברתה.
רינת שכבה בחדרה ונזכרה בחברי המחלקה שצחקו ועל המתיחה שעשו
לה ואז היא קלטה:
"רעות לא הייתה שם!!!" היא צרחה.
רעות הייתה חברתה של רינת אבל גם הארוסה של אריק.
"איך אספר את זה לאריק?" היא חשבה, הרימה את הטלפון וחייגה את
מספר הטלפון של אריק אבל לא הייתה תשובה. מה שענה היה רק
המענה הקולי שביקש להשאיר הודעה.
"זה לא הגיוני, הוא אמור להיות בבית", היא אמרה. היא קמה
ממיטתה, התלבשה, רצה ונכנסה למכוניתה.
רינת הגיעה לביתם של אריק ורעות ולהפתעתה הדלת הייתה פתוחה.
היא נכנסה לתוך הבית וריח מסריח של משהו שרוף עלה לאפה. לאט
לאט היא קלטה שזה ריח של עור שרוף שמגיע מכיוון חדר האמבטיה.
היא התחילה לרוץ לחדר האמבטיה, הזיזה את הווילון וראתה את
גופתו של אריק נשרפת. רק היד עם טבעת הנישואים שלו נשארה שלמה
אבל הייתה חסרה בה אצבע.
רינת הזעיקה את המשטרה למקום, ואחרי שסיימו לתחקר אותה היא
חזרה לביתה, נכנסה למיטה וחשבה.
חשבה על אויבים משותפים ולא מצאה, חשבה על אנשים שכולם מכירים
ולא מצאה.
אולי אנשים ששונאים אותה? אבל גם כאן היא לא מצאה תשובה.
ואז נזכרה בשיר שכתבה ונרדמה.
"שביל, אור של נרות,
מתקדם אל השמים
במרכבה של עצמות,
מסתכל למוות בעיניים.
מחפש בתוכי תשובה
ואין לי אפילו מילה.
מחפש את עצמי בסביבה
ושם רק נפשי עומדת, בודדה.
רעל מבחוץ ורעל מבפנים
עוד קורבן רצוץ בלי פנים,
מושיט יד לחפש את נפשו
גופו ריק והיא לא איתו.
רץ לעבר האור,
בורח מהחשיכה,
והאור אינו טהור,
הוא מוקף במוות ואיבה..."
בבוקר שוב הלכה רינת לביתם של רעות ואריק.
היא הסתכלה מסביב אבל לא מצאה לא דם ולא שום רמז אחר שיקשר
לרוצח. היא מצאה רק דף נייר מגולגל קשור בסרט אדום שהוצמד ליד
המיטה. היא לקחה מספריים וגזרה את הסרט הכחול ומתוך הנייר
נפלה אצבע. האצבע נראתה בדיוק כמו האצבע החסרה של אריק ורינת
קראה בבכי את מה שהיה כתוב בעט הכחול על הנייר המוכתם בדם:
"עם המוות את רוצה לרקוד
נפשך לא יודעת שובע
רוצה רק עוד ועוד
כבר מזמן אף לא הכובע
אבל אין שום מזימה
רק מוות ללא הגבלה"
רינת נזכרה שיש לה מפגש אחרון אצל הפסיכולוגית ומיהרה לצאת
מהבית ונסעה מהר אל המשרד של מירי ושם, במשרד, מירי חיכתה
ישובה ורינת מיד הגיעה ונשכבה על הספה.
"שמעתי על מה שקרה אתמול. איך עברו עלייך הימים האחרונים?"
שאלה מירי.
רינת חשבה טיפה ובחשש קל החלה לספר למירי על החקירה.
"למה בעצם הרוצח הזה נטפל אלייך?" שאלה מירי.
"אני לא יודעת, אני מנסה להבין אבל לא מצליחה", השיבה רינת.
"אולי יש משהו שאנחנו מפספסות פה. ניסית פעם היפנוזה?" שאלה
מירי.
"לא, אף פעם. תמיד חשבתי שזה מטומטם ושאין סיבה אבל לא אכפת
לי לנסות אם זה יעזור", אמרה רינת.
"תעצמי את העיניים. אני הולכת לספור עד עשר. כשאני אגיע לעשר
את תיפלי לשינה עמוקה שממנה תתעוררי רק כשאספור הפוך מעשר
חזרה עד לאחת", אמרה מירי.
רינת עצמה את עיניה ושמעה את קולה של מירי ברקע.
"אחת", "שתיים", "שלוש"... "שמונה", "תשע", "עשר". רינת נכנסה
לשינה עמוקה ובמוחה היא ראתה את הבית הנטוש אבל היה שם משהו
מוזר - העצים לא היו עצים רגילים, הם זזו וקראו בשמה.
היא התקרבה לעצים וראתה שיש להם פרצופים ואז היא זיהתה אותם -
אלה היו החברים שלה, מאיר, רעות, אריק והנרצחת הראשונה שזוהתה
לפי האצבע.
רינת רצה בבהלה לתוך הבית ונזכרה במה שהיא פספסה באותו יום.
זה היה עט כחול שהיה מונח על השולחן...
"עשר", "תשע", "שמונה", היא שמעה את קולה של מירי, "שלוש",
"שתיים", "אחת". היא התעוררה.
במהירות אספה רינת את חפציה, נכנסה למכונית ונסעה לעבר הבית
הישן.
ארבעת העצים עדיין עמדו באותו מצב ללא שום פרצופים והגינה
החיה-מתה נשארה כשהייתה - לא מתה אבל גם לא פורחת.
רינת פתחה את שער הבית שהשמיע חריקה קלה, עברה את הגן, ניגשה
אל דלת הבית ובקושי רב הזיזה את הדלת שהייתה תקועה מרוב אבק
שהצטבר על הרצפה.
רינת נכנסה במהרה לתוך הבית ועל שולחן הכתיבה הישן היא ראתה
דפים כתובים בעט כחול מוחזקים בראש של מירי כדי שלא יתפזרו
ברוח ועל הדף הראשון הייתה הכותרת "הרצח המושלם"...