הרגשתם פעם איך זה ליהיות בשטח זר? אני לא מתכוונת לעיר אחרת
או בבית של חבר. אלא בתוך עולם של מישהו, שכל כך חיכית להכנס
לעולמו, וכשנכנסת לעולם שלו זאת היתה אכזבה. מפחידה.
הוא גר ברחוב שלי, הוא, הג'ינג'י הזה. ג'ינג'י לא אמיתי -
צבוע. ועם כל גאוותי לג'ינג'יות שלי אין לי משיכה לג'ינג'ים
אחרים (ווי זה עושה כאב ראש לכתוב את המילה הזו! ) אבל הוא היה
שונה. אחר. הוא הקרין משהו מיוחד, משהו שונה שאף פעם לא
ראיתי...
כל יום שהייתי הולכת לטייל עם הכלבה החמודה והזקנה שלי (ובמקרה
היא גם ג'ינג'ית) הייתי מתפללת שהוא יצא, יסתכל, יזהה אולי!
אבל כל מה שראיתי היה זקנה נמוכה באופן מפחיד- שנדמה שבצעירותה
הייתה גבוהה מאוד- עם עוזרת שמחזיקה אותה. ואני, עוברת שוב
ושוב במעגלים ליד הבית שלו, ושוב לא רואה אותו, אלא רק רואה
זוג יושב ומדבר במכונית. מנסה לנחש על מה הם מדברים. ולפעמים
הם בוהים בי אחרי שהם ראו שאני הולכת שוב ושוב ליד המכונית -
ואז נוסעים, אולי הם התעצבנו כבר מלראות אותי שם שוב ושוב..
בטיולים שלי ליד ביתו, אף פעם לא חשבתי לעצמי שהוא באמת יצא.
ולא חשבתי לרגע שהוא יצא גם באותו היום. סתם ידעתי שהוא בחוג
קפואירה עכשיו.
אבל רק המחשבה, שמשם יוצאים החלומות שלו כשהוא ישן..
האובססיביות הזו...הקריאה של ההורוסקופ שלו - מזל שור.
האינסטינקט שחוזר על עצמו, עדיין.
אחרי הכל זה היה 4 שנים, בהן נעלתי על עצמי ופיתחתי בעצמי את
האהבה הנוראית הזו ,ששברה אותי לאלפי חתיכות באותו היום...

היום שבו נכנסתי: הלכתי שוב לטיול עם הכלבה, זה נתן לי את
התירוץ לעבור מתחת לבית שלו מבלי להתבייש, שאולי שאולי זה
יקרה. ואראה את הגב שלו..
אני כבר מרגישה איך זה יאכל אותי אחר כך אם זה יקרה! אם אחמיץ
אותו בשניה.. השריטות שיבואו אחר כך.. המחשבה והאשמה של  "איך
נתתי לזה לקרות?" "כל הזמן הזה שחיפשתי אותו - והחמצתי אותו
בשניה!"
באותו היום בו יצאתי לטייל עם הכלבה שלי ופתאום. היא החליטה
לחרבן בידיוק מול הבית שלו. מתחת לאף של החלון שלו - יצאה
הערימה. כמה שניסיתי לגרור אותה משם...לא הלך. הוא יצא.
הסתכל.
החמיץ פנים.
והלך. ואני לא ידעתי באיזו צורה אני אהרוג את עצמי קודם..!
איזו טעות! וואו עכשיו הוא פשוט לא סובל אותי, זאת לא המתנה
הכי טובה שאפשר לקבל משכן... במיוחד ממני - שכל כך ציפתה לראות
אותו.
ברחתי הביתה והבטחתי לעצמי - את לא עוברת מתחת לבית שלו יותר!
זהו! נגמר! די עם האובססיה המטומטמת הזה שמשעבדת לך חלק מן
החיים! זה לא אמור להיות ככה....
באותו הלילה הוא נכנס לבית שלי, בלי דפיקה בדלת .
"היא הייתה פתוחה"- הוא אמר לי. והוא אמר לי בנוסף שהוא רואה,
כל יום אותי הולכת ליד הבית שלו. מחכה לראות אותו.
שהוא יודע מה קורה. שהוא יודע על כל הציפיות והשנים הללו.
הוא יודע מה קורה..?! יכולתי לחנוק אותו.
לא אתה לא יודע מה קורה. אני יודעת שאתה לא יודע מה קורה..
וכאילו שבאותו הרגע הוא קרא את מחשבותיי, הוא בא. נישק אותי.
מה?
מה הוא עושה?!
פשוט כך! האובססיה הארוכה הזו שהציפה אותי במשך שנים התממשה!
והעננים הציפו אותי!
ממש ראיתי וורוד..של ממש. הדמעות עלו והציפו אותי, תחושת
השגעון שלי גאתה וגעשה בי, הכל התבלבל, התערבב, נעלם..? הזמן
הזה שלו כל כך ציפיתי נעלם ופשוט סחרר אותי בים של רגשות
ומחשבות.
ואז הוא השכיב אותי. כאן התחיל בלאגן. מה.. מה הוא עושה? בתוך
ערפל האהבה והאובססיה הזו.. כמעט איבדתי את עצמי. כל העננים,
הרגשות והמחשבות נעלמו והרגשתי פתאום את העולם שלו, טוב מאוד
הרגשתי אותו פתאום. את מי שהוא באמת.
בעטתי בו, זרקתי אותו מהבית שלי, נעלתי. נעלתי לעולם.
אחרי שעתיים שאני בכיתי ונקרעתי משבירת החלום שלי ל- 4 השנים
האחרונות הוא הפסיק לבעוט בדלת ולבקש להכנס, המשוגע...אוי
אלוהים מה אמרתי.. משוגע, כן.
ורק לפני שנייה לא הייתי יכולה לחשוב על המחשבה הזאת עליו
אפילו. על המחשבה שהוא עוד משהו חוץ מאדם טהור ומשולם, המיוחד
שלי.
הוא היה החתן המיועד שלי לעוד 5 שנים והיינו צריכים לגור אצלו.
עם 6 ילדים, הגינה הייתה מקושטת בראשים הג'ינגי'ם שלהם.
עם הכלבה שלי... כשכל הדמיון הזה שהיה בראש שלי, הלך ונעלם.