"הנה רביד, ככה. הבנת איך?" שאל אביו. "עכשיו, נסה אתה". רביד
לקח את הגרעינים לפיו, וניסה לשבור אותם ולירוק אותם, מבלי
שחלקי קליפות ישארו בפה. הוא שוב הסתבך עם הגרעינים, אבל אבא
לא כעס. "אל תדאג. עוד כמה אימונים, ונצליח בפעם הבאה".
לאבא של רביד, היו ציפיות גדולות מבנו. המשפחה שלהם נודעה
במורשת הארוכה והמפוארת של אערסים שהיא גידלה. סבו, נודע כאחד
מגדולי הדור, עם חבורתו מהפלמ"ח אשר הייתה נלחמת ללא חת
בנערים בריטיים שפשוט לא ידעו לתת כבוד. תמונתו, מצטלם ליד
מכונית פאר בחו"ל, מתנוססת בפנתיאון התמונות המשפחתי מעל
הלונג. אביו, גם כן לא בייש את המורשת המשפחתית. תעיד על כך
התמונה הגדולה התלויה מעל הפוסטר של בית"ר, בה הוא משחק שש -
בש על הדוברה שנשאה אותו ואת חברו אל מעבר לתעלה במלחמת יום
הכיפורים. "זה היה חתיכת משחק" היה נזכר בערגה, "וגם נכנסתי
באימ אמא שלו במכות של אחרי השש - בש", היה מחייך, ומצטער שלא
תיעד גם את אותו מאורע מרגש של הפוסט משחק. ומאז ומתמיד, אביו
ניסה לסייע לו להתקדם ולהשתפר בהשגיו. הוא שלח אותו לעבריינים
הכי מוצלחים, עבד שעות נוספות בכדי לממן את הסיגריות
והנרגילות שבנו נזקק ללימודיו, ותמך בו לאורך כל הדרך. רביד
לא שכח לרגע אחד את התמיכה הזאת, והתאמץ ככל יכולתו לגרום
לאביו גאווה, גם אם הוא עצמו לא רצה בכך.
רביד לא היה אערס בלב שלם. הוא באמת השתדל, אבל לפעמים הוא
פשוט לא רצה ללכת ולקחת באיומים פלאפון מאיזה ילד שפגש ברחוב,
כמו שאר האערסים בגילו. זה לא שהוא היה פחדן. הוא בודאי לא
היה פחדן. ואם מישהו רק היה קורא לו ככה, רביד וחבורתו היו
מפליאים בו את מכותיהם. אבל הוא פשוט לא מצא את הפואנטה, הוא
לא ראה את הצורך בזה. החבר'ה שלו שמו לב לזה, והיו מעירים לו.
הם חששו שזה משהו מסוכן, שזו איזושהי בעיה רצינית, ויעצו לו
לפנות לרופא. אבל רביד היה מבטל אותם. גם הוא פחד שמשהו אצלו
פגום. שהמטען הגנטי שלו איבד את הגן האלים וחובב הפיצוחים של
משפחתו. אבל הוא לא רצה להוציא את זה החוצה אל מול כולם. בכל
מקרה, הם היו מקבלים את זה. אבותיו, נודעו ברחבי המחששות מזה
שנים רבות, וכבוד רב רחשו להם יושביהן. סבו, נודע כממציא אותו
כלבלב בעל הראש המתנודד, היושב מעל לוחות השעונים במכונית.
אבל אביו היה חושד בו.
הוא שם לב לכל מיני שינויים שחלים בו. הוא היה רואה ושותק,
כשקלט בזוית עינו כיצד רביד היה פוזל לעיתים אל עבר חנויות
ספרים בדרך לפיצוציה, או שהיה מהסס לפעמים בתשובה כאשר היו
מציעים לו סיגריה. הוא שתק, אבל העדיף לייחס את זה לתופעה
אקראית וחולפת, שאין להתרגש ממנה. אבל רביד ידע את האמת. הוא
כבר ידע. הוא לא אהב את זה, אבל הוא לא יכל להתנגד לזה.
בערב אחד לפני שהלך לישון, היה ממשש את מגן הדוד המוזהב שעל
צווארו, מסיר אותו בהפגנתיות, ומניח אותו במגירה, לידו,
בחדרו. זה לא התאים לו. כל החיים האלה לא התאימו לו. הוא נותר
אובד עצות לגבי הזהות שלו. נותר מלא סימני שאלה, ומלא תהיות.
ונותר רק אדם אחד, אחד באמת, שאליו יוכל לפנות לעזרה.
-"אבא, יש'ך דקה?" שאל רביד.
-"מה קרה, גבר?" תהה אביו.
-"אני חשבתי קצת, ואני רוצה ללכת ללמוד לקרוא ולכתוב".
-"מה ת'ה שרוט?!" נדהם אביו. "הלכת היום מכות עם מישהו או
משהו?".
-"לא, לא!" ניסה רביד להסביר. "אני רוצה ללמוד איך לכתוב
שירים וכאלה..."
-"אה, זהר ארגוב יענו?"
-"לא, אה... לא בדיוק. כמו... כמו ביאליק נגיד..."
-"באנה, שמור על הפה שלך, לפני שאני מוריד לך איזה כאפה!"
התרעם אביו. "עוד מעט גם תפסיק ללכת מכות כמו איזה נקבה!" מחה
על השלום המנוון שבנו ביטא.
-"צ'מע, אבא, גם לגבי זה..."
-"אחרי כל הכסף שאני מוציא עליך, גם את זה אתה לא יכול? אתה
יודע כמה השקעתי בחינוך שלך?"
-"אבל זה לא אני אבא! זה לא מתאים לי!" אמר רביד בעוד הדמעות
זלגו מעיניו.
-"עכשיו אתה גם בוכה כמו איזה הומו... אם זה מתאים לכל בנאדם
נורמלי בגיל שלך, זה יתאים גם לך!"
רביד לא ענה. הוא רק כיסה פניו בבושה, ובכה. אחרי דקות מספר,
פני אביו התרככו. "זה יעבור לך, מה ת'ה דואג..." רביד שוב לא
ענה, רק הניד בראשו, בעוד ידיו ממשיכות לכסות את פניו
הדומעות. "אתה יודע שאני אוהב אותך, בכל מקרה" רכן לעברו
אביו. "וזה בסדר, אתה לא חייב להיות כמו אבא שלך. אתה תמיד
הבן שלי. גם ככה".