אביב
ביום חם אחד מימי הקיץ שמתי לב שברחבה של ה"משביר לצרכן" יושב
כנר. הוא ניגן מנגינות שקטות ויפות ומעולם לא שר. הוא ישב על
ספסל נמוך כשכינורו בידיו והיה לו כובע עם משבצות בצבעים- ירוק
ואדום שהיה מניח הפוך לפני רגליו. כל יום בדרך לבית הספר עברתי
ברחבה של ה"משביר לצרכן". תמיד הייתי זורקת לתוך הכובע של האיש
הזקן מטבע או שניים, כמה שהיו בהישג ידי, שולפת חיוך מאוזן
לאוזן שהיווה בשבילי ואני מקווה שגם בשבילו מין ברכת בוקר טוב
שכזאת.
יום אחד קמתי מאוחר כי בשעון המעורר שלי נגמרו הבטריות. באותו
יום בשעה הראשונה התקיים מבחן חשוב במתמטיקה ומכיוון שזה היה
יום חופש לאמא שלי, מהעבודה היא הסיעה אותי לבית הספר. את
המבחן סיימתי בקלי- קלות. תמיד אמרו לי שאני יותר ראלית
מאומנית. הרגשתי סיפוק עצמי גדול שסיימתי מבחן של שעתיים
בארבעים דקות בלבד, אך פתאום לא מצאתי איך להעביר את הזמן עד
לשיעור שיבוא אז התיישבתי על הדשא בחצר בית הספר עד שנזכרתי
שלא ברכתי את הכנר שלי לבוקר טוב עדיין, אז קמתי מהדשא ויצאתי
לטיול קטן לעבר ה"משביר לצרכן", כשהגעתי הכנר שלי לא היה שם.
עמדתי לרגע והסתכלתי על הספסל הריק שהותיר האיש הזקן וכשהוא
נראה לי מיותם ובודד מדי הלכתי והתיישבתי עליו. כעסתי על הכנר:
"איך הוא מבריז לי?" , "עד שבאתי עד לפה!" , אוף, זרקתי את
התיק לריצפה. ואז עברה בי תחושת דאגה אולי קרה לו משהו?, אולי
הוא חלה?, הרי הוא איש זקן אולי הוא אפילו? המחשבה הזאת הפחידה
אותי אבל פתאום משום מקום ראיתי שמולי עומד איש זקן עם כינור
בידו. חייכתי והוא חייך בחזרה פתאום שמתי לב שאני יושבת במקום
שלו. זזתי קצת והוא התיישב לידי, הוריד את הכובע המשובץ שלו
והתחיל לנגן. הנגינה שלו עשתה לי טוב והפריחה את כל הדאגות
שלי. אפילו שלא היו לי מטבעות לשים לו בכובע הרגשתי כאילו שהוא
מגנן לכבודי.
באותו יום שכבר ירד לו הערב וכוכבים מעטים עלו בשמים סיפרתי
לאביב על ה"יחסים" שלי עם האיש הזקן שמנגן על כינור ברחבת
ה"משביר לצרכן". סיפרתי לו שלדעתי לפעמים, לא צריך מילים בשביל
לעשות טוב אחד לשני ואני חושבת שגם אם אני לא יעבור בוקר אחד
ברחבה של ה"משביר לצרכן" בדרך לבית הספר הכנר יחשוש לשלומי.
אביב חייך וצחק, היה מין סוג של לעג בצחוק שלו, כאילו אני
מדברת שטויות וזה הכל בראש שלי, אבל אז המבט שלו השתנה מעט
ובמקום הקור הופיע סוג של חום רחמני, הייתה המון הערצה במבט
הזה שלו. באותו לילה אביב אמר לי שאני מיוחדת , שיש לי דרך
לדבר עם אנשים בלי ממש לדבר איתם ושהוא חושב שזאת הסיבה שאנחנו
ביחד, כי אני החלטתי לדבר איתו. ניסיתי להסביר לאביב שגם הוא
דיבר איתי אבל הוא השתיק אותי כשאמר שאני דיברתי קודם. זאת
היתה שיחה מוזרה: קצת ילדותית ממבט אחד, קצת מפחידה ממבט שני,
קצת נחמדה ממבט שלישי. אבל בכל מקרה היא הצליחה לבלבל אותי.
כשהתעוררתי מצאתי את עצמי עדיין מחובקת עם אביב במיטה שלי
וידעתי שאני צריכה ללכת לבית הספר. הסתכלתי על אביב, הוא היה
כל כך יפה וכל כך שלו אבל השיחה של אתמול שוב הידהדה לי בראש.
פתאום התחלתי לתהות עם אביב בכלל אוהב אותי, ידעתי שאני אוהבת
אותו אפילו אמרתי לו פעם, אני חושבת אבל הוא אף פעם לא אמר
בחזרה.
הסתכלתי על השעון, כבר היה מאוחר, נישקתי את אביב בפה ואמרתי
לו שהוא יכול להישאר בבית עד מתי שהוא רוצה, כהרגלו הוא אמר
תודה וחזר לישון. סידרתי את עצמי למין צורה אנושית ויצאתי
מהבית.
ברחבה של המשביר כבר ניגן לו הכנר ואני הפעם עם מילים אמרתי לו
בוקר טוב. הוא חיך ושאל אותי מה שמי עניתי לו שאני שונאת את
השם שלי אבל הוא יכול לקרוא לי כמו שכולם קוראים לי "סתוש" הוא
המשיך לחייך וענה לי: "בוקר טוב סתוש" .
יש שני סוגים של אנשים בעולם:
הסוג הראשון הוא זה שצועד עם חיוך בכל מקום ומחייך בעיניו לכל
דבר גם אם הוא אנושי וגם אם הוא לא. אלה האנשים החמים והשמחים.
אלה האנשים שמדברים עם כנרים זקנים שמקבצים נדבות.
הסוג השני הוא זה שהולך בהתעלמות מכל חפץ או אנוש או אפילו
השתקפותו במראה. לאנשים האלה אני קוראת "אנשי- קיר" כי הם
אטומים ומתייחסים בקור להכול.
אני הייתי מהאנשים החמים, אני חושבת וכך גם היה הכנר שלי, זאת
הסיבה שהסתדרנו כל כך יפה. אביב לעומתנו היה "איש-קיר", אולי
בגלל זה גם אנחנו הסתדרנו כל כך טוב, אולי זאת הסיבה שהיינו
ביחד. בעצם זאת בידיוק הסיבה שהיינו ביחד. הקור שלו איתגר
אותי, הפחד שלו מלהתקרב לאנשים עשה לי רצון עז לגרום לו להיפתח
אלי. ההתרחקות שלו מהעולם האנושי ריתקה אותי וגרמה לי משיכה
עצומה לחדור לעולמו, ממבט עקיף זאת הייתה מעין משימה שלקחתי על
עצמי וכשהשגתי אותה התאהבתי.
אביב נפתח אלי יותר משהוא נפתח לכל בנאדם בעולם הזה ובלעדיו אף
פעם לא אהיה שלמה כי הוא מהווה חלק בתוכי שאף אחד כולל אותי לא
מכיר. הוא החלק הזה שכשמחממים אותו מרגישים אורגזמה נפשית שלא
יכולה להיות מתוארת במילים.
לפני שאני ואביב נכנסנו לקשר רציני הייתי כותבת המון על המשיכה
שלי אליו, ועליו בכלל. למרות שהייתי כביכול ראלית המילים נשפכו
לי בראש כשראיתי אותו. אביב שלעומתי היה מאוד אומני וניגן כבר
ארבע שנים על תופים קרא את השירים שלי והלחין אותם ביחד איתי.
זה היה מעין דבר שעשינו בשביל להעביר את הזמן. אביב קרא את כל
השירים שלי חוץ מאחד, שנכתב לא מזמן, שיר אחד שהוא לא ידע בכלל
על קיומו. ובאותו בוקר שהלכתי לבית הספר והשארתי את אביב
לישון, אביב התעורר עם חשק עז לקרוא את השירים שלי, הוא תמיד
אמר שהשירים שלי מעלים לו את הביטחון העצמי , שהם גורמים לו
להרגיש מיוחד, שאני בכלל גורמת לו להרגיש מיוחד ומכיוון שחשב
שהכיר את כולם פתח בלי לחשוב פעמים את קופסת השירים שלי וקרא
מתוכה שיר אחד. רק שיר אחד שבשבילו אמר הכול.
באותו בוקר אביב הגיע לבית הספר שלי וחיכה לי מחוץ לכיתה עם
הפרצוף הכי קר שלו. הוא אמר לי שנגמר לו החשק להיות איתי,
ושאני כבר לא עושה לו את זה יותר. דמעות עלו לקצה העין שלי
ואביב הבחין בהם אך המבט הקר שלו לא נתן לו להתמכר אליהן.
באותו רגע רציתי להכניס יד לתוך העיניים הקרות שלו ולהצית אותו
בלהבות אבל לא יכולתי כי העיניים שלו היו נעולות. הוא רק עמד
שם הסתכל עלי כמה רגעים ואז הסתובב והלך בהליכה אדישה ורגועה
כאילו כלום לא קרה, משאיר אותי בוכה באמצע בית הספר ועם החלק
הזה שמעולם לא נאלצתי להתמודד אייתו. הפסקתי לבכות והלכתי
לשרותים לשטוף את הפנים, כשהסתכלתי במראה לא זיהיתי את עצמי.
הפנים היו אותן פנים, אך היה בהן משהו קר וקודר שמעולם לא
ראיתי אצלי. זאת לא הייתי האני שהכרתי.
בלי לחשוב פעמים יצאתי מבית הספר. בחוץ ירד הגשם הראשון שבישר
על בוא החורף אבל לא התעמקתי בו בכלל. הלכתי לכיוון הבית עם
הרגשה מוזרה מאוד. הגשם שטף את פני, את עורי, את שערי, ונספג
בכל כולי אבל לא הצלחתי להרגיש את הטיפות כי הייתי חסינה לגשם,
ולכל מה שקרה מסביבי. כשעברתי ברחבת ה"משביר לצרכן" שמעתי לחש
"סתוש", "סתוש" אך הייתי אטומה מידי בשביל להתייחס והתעלמתי
לגמרי מהכנר שניסה לדבר איתי.
כשהגעתי הביתה והתיישבתי על המיטה הבחנתי בקופסת השירים שלי
פתוחה ובשיר הכתוב המבצבץ מתוכה. פתאום הכל התחבר לי בראש-
השיר שכתבתי והפרדה מאביב. כל התיאורים השלילים והרעים שכתבתי
על אביב בשיר ההוא: "קר כשלג, חד כסכין נועץ מבט שאיש לא מבין"
כל היופי המיוחד שכל כך סיקרן אותי בו התחיל לבעור בתוכי .
ידעתי שהוא קיים אצלי בפנים ותמיד פחדתי להתמודד איתו והרגשתי
שלמה ונינוחה שיש מישהו שלוקח את הצד הזה ומטפל בו בשבילי.
מאותו יום הפכתי למה שפעם כיניתי "אשת קיר", כלום כבר לא עינין
אותי והייתי עסוקה במה שנקרא דיכאון. החיוך התמים שלי נעלם
והפסקתי לעבור בדרך לבית הספר ברחבה של ה"משביר לצרכן". למעשה
לעולם לא ראיתי יותר את האיש הזקן שניגן על כינור, וגם לא
חשבתי עליו.
הימים שלי הפכו לשחורים, והבדידות שלי הפכה לשיגרה.
את אביב ניסיתי להחזיר אלי במיליון דרכים שונות והתנצלויות אבל
כלום לא עזר. אביב אמר לי שאיבדתי את הקסם שלי, וכך גם את
היופי ואני ידעתי שהוא צדק. בהתחלה חשבתי שזו אשמתו הרי קפאתי
בפעם הראשונה בחיי שבאמת הרגשתי כאב. כנאירה גם שבלעדיו פשוט
לא יכולתי להתמודד עם אותו כאב.
מאותו הרגע ביום הראשון של החורף ידעתי שלא יחזור עוד קיץ, וגם
לא יחזור עוד אביב.
אבל אם אי פעם תפגשו את אביב שלי תמסרו לו חיבוק חם מסתוש,
כלומר מסתיו. |