היא תמיד היתה ילדה טובה. לא עשתה צרות לאף אחד ולא רצתה יותר
מדי. כל פעם שהציעו לה משהו הגאווה שלה לא נתנה לה לקחת כלום
מאחרים. היא הסתדרה בכוחות עצמה זמן רב אחרי שההורים שלה
נפטרו, או יותר נכון נהרגו, בתאונת דרכים, כשהיתה רק בת 10.
לילדה בת 10 קשה לקבל מוות, ביחוד של אדם קרוב ועוד יותר של
אדם שאותו הורגלת לראות יום אחר יום ושהתרגלת שהוא דואג לך.
אבל לא היה לה רע בפנימיה שהיא נשלחה אליה. דווקא הילדים
האחרים קיבלו אותה יפה, אולי כי הם עברו טראומות דומות לשלה
והם ידעו מה היא מרגישה.
היה לה גם דמיון רחב. היא היתה כותבת ומציירת המון, אבל לא
מספרת לאף אחד אף פעם מאיפה ההשראה - על מה היא כתבה או מה היא
ציירה. היא היתה מערימה ערמות של דפים במגירה שלה, מאכסנת בה
את כל יצירותיה השונות. לרוב היא לא הראתה לאף אחד כלום אבל
מדי פעם היתה מראה למישהו אחד או שניים, כשהיא היתה ממש גאה
ביצירות שלה. היא קראה להם "התינוקות" שלה.
בלימודים היא היתה אהובה על המורות, למרות שהיתה כל הזמן מרחפת
ומציירת על השולחנות, היא היתה מוציאה ציונים טובים מאוד
במבחנים, ורק היא יודעת איך היא הצליחה לעשות את זה. היא גם לא
הפריעה בשיעורים, לא דיברה עם אף אחד, לא היו לה הרבה ידידים.
היא היתה שקועה בעצמה ובתינוקות שלה. היתה כותבת הרבה. וכאמור
את הרוב היא היתה שומרת לעצמה. אולי בגלל שהיא לא הפריעה והיתה
שקטה ולמרות הכל הוציאה
ציונים טובים, כל המורים אהבו אותה.
אף אחד לא ניסה לתקשר איתה למען האמת. לא ניסו לשבור את שדה
הכוח שהיא הציבה סביבה, כשהיא כל הזמן היתה מסתגרת בפני עצמה.
אמנם, מדי פעם, המורות או המנהלת, ואפילו חלק מהמדריכות של בית
הילד, ניסו לבוא לדבר איתה. והיא היתה נראית להם נורמלית מאוד,
אפילו מקסימה לפעמים, רק שהיא לא דיברה יותר מדי והעדיפה באמת
לשמור את הדברים לעצמה - אבל זה ברור ומובן מילד שחווה בגיל 10
טראומה כל כך כואבת.
היה לה חלום אחד ויחיד שאותו היא לא חלקה עם אף אחד - ללמוד
לעוף. היא רצתה תמיד לעוף כמו באגדות. כמו שפיטר פן אוחז בידה
של וונדי ויחד הם עפים ביחד לארץ לעולם-לא ככה היא רצתה להיות.
הרבה פעמים היא היתה חולמת בלילה שפיטר פן מגיע ומלמד אותה איך
לעוף. אבל אף פעם במציאות זה לא קרה, כמובן.
התמימות, האמונה שהיא יכולה לעוף רק אם תרצה, הם שהשאירו אותה
מאושרת, הם שהעלו מדי יום ביומו חיוך רחב על שפתיה למרות מצבה
הקשה והעגום. הרי למי מאיתנו לא היה חלום אחד מיוחד במינו בו
הוא חשק?
אבל כל יום שעבר בלי שהיא למדה לעוף, רק התחיל לדכא אותה יותר
ויותר, והחיוך התחיל לסגת קמעא משפתיה. היא התחילה לחשוש שאולי
באמת אין זה אפשרי לעוף ואולי באמת הכל זה רק אגדה אחת גדולה.
אבל דכאון לחוד וחלום לחוד. היא עדיין לא היתה מוכנה לוותר על
החלום והמשיכה עדיין לשחק עם עצמה בחדר, לדמיין שפיטר פן מגיע
לאסוף אותה, לעמוד על המיטה להניף ידיים לאוויר ולנוע מצד לצד,
ממש כאילו היא מרחפת. המדריכות בפנימיה נתנו לה לעשות מה שהיא
רצתה, גם כי זה לא הפריע לאף אחד, וגם כי זה גרם לה להיות
מאושרת.
ואתמול בערך בחמש אחה"צ, היא הגשימה את החלום הזה. אותו חלום
שהשאיר אותה מאושרת במשך כל כך הרבה זמן.
היא לקחה קו 9 למגדלי עזריאלי והתחמקה פנימה בין הרגליים של
השומרים שלא שמו לב בכלל שהיא נכנסה. היא עלתה במעלית עד לקומה
האחרונה, ועמדה שם, פורשת ידים למעלה צוחקת מחייכת וכל כך
מאושרת. ברוחה היא ראתה איך פיטר פן מתעופף מולה ואיך הוא בא
ואומר לה עכשיו את הולכת איתי. היא היתה כל כך שמחה.
אף פעם היא לא היתה כל כך מאושרת. אף פעם.
ואז היא צעדה עוד צעד אחד קדימה, מתקרבת לעבר פיטר פן שהושיט
ידו לאחוז בה בדמיונה, ועוד אחד, ולימדה את עצמה לעוף.