כשאת עם מישהו העולם שלך משתנה. לא רואים זיקוקים, לפרחים אין
ריח מתוק יותר, פרפרים לא עפים מול הפרצוף שלך כשאת מתעוררת
בבוקר ולבבות אדומים לא מסתובבים אחרייך. אבל משהו שונה. את
כבר לא רק את והחברים שלך והצעיף המגניב שקנית והקיטורים והדבר
האחרון שכתבת וגם לא אלף דברים אחרים. בשבילך לאהוב אותו זו
סיבה טובה לקום בבוקר עם עיניים מעוכות וחיוך דפוק. זו סיבה
לדעת שטוב גם כשרע לך כל כך. את יכולה לשבת בהרצאה משעממת
ולהשתגע מגעגועים אליו. את יכולה לקרוא ספר, להיזכר בו ולראות
אותו בין הדפים. את יכולה לדבר עליו עם ברק בעיניים. את גם
יכולה לכתוב עליו מלא קטעים משתפכים ולהרגיש אותו בשירים
ולזכור את כל הרגעים - הקצרים והארוכים - הרגעים שהכל שווה
בשבילם. בגללם. כשאת עם מישהו העולם שלך תופס טעם וריח וצבע
וצליל אחרים. את קיטשית גם כשאת מנסה להיות לא. את הולכת לישון
ומתעוררת בדיוק עם אותה מחשבה - למה הוא לא כאן לידך. וכשאת
נושמת עמוק את מתה להריח את הריח שלו. את מפחדת שזה ייגמר ואת
מפחדת שזה טוב מדי ואת מפחדת שאת אוהבת אותו יותר מדי. איזה
מזל שאת בחורה מגניבה אבל בבפנוכו שלך את נמסה מהחיבוק שלו,
מהדרך שבה הוא מביט בך מתחת לעפעפיים בכחול צלול צלול,
מהנשיקות שלו, מההבעה שלו רגע אחרי. את רוצה להיות חלק ואת
רוצה לומר את הדברים הנכונים ואת מרגישה שלפעמים את חלק ממנו
אפילו שהוא לא אומר לך ממש. כשאת עם מישהו העולם שלך מלא בו עד
הסוף. החל מהרגע שבו את מתלבטת בין קולגייט לאקווה-פרש,
בצחוקים שאת מעבירה עם החבר'ה ועד הרגע שבו את תיכף ונרדמת עם
או בלי שיחה אליו. כשאת עם מישהו העולם שלך, אפילו זה הפרטי -
שכולל לאכול שוקובו ולהסתכל על העננים, לכתוב על חצאים של
דפים, לשחזר תרגילי יוגה מפגרים ולהסתובב ברחוב ולהמציא
סיפורים על האנשים שעוברים מולך - כבר לא כל כך פרטי ונוח לך
עם זה. נוח לך עם זה שהוא שם איתך.