ארוחת  הצהרים ההיא  של שבת, עברה בשלווה עד שאימא הזכירה את
החלבן. "אתה יודע," אמרה, תוך שהיא טובלת את החלה הלבנה ברוטב
של סלט הירקות שהפעם אבא קצץ, "שוב ביקשתי ממנו שלא ימלא את
הכד מהברז בחצר שלנו.  אמרתי לו שקודם ימזוג לנו חלב ורק אחר
כך, אם הוא רוצה, שיוסיף מים,  אבל לא רק מהחצר שלנו, הוא יכול
לקחת מים גם מחצרות אחרות, לא נכון?"

אימא  חפנה במזלג מנה גדושה של ירקות ועמדה להגיש אותה לפיה,
כשאבא התפרץ. ידו המורמת כמעט שוברת כמה צלחות בדרך, "מה יש לך
לדבר עם החלבן. אם את צריכה משהו, את יכולה לבקש ממני. ממילא
אני קם לפנייך ואני יכול להעיר לו."

לא הבנתי. אימא כבר גדולה ואפילו מרוויחה יותר מאבא, ועובדת
הרבה יותר קשה ממנו וגם יותר שעות. למה היא צריכה לבקש מאבא
רשות לדבר עם החלבן?  רק בגלל שהוא החלבן או בגלל שזה בבוקר
מוקדם או מה? הצצתי באבא, אבל לא אמרתי כלום. השפלתי מיד
עיניים. כבר למדתי שכשאבא מרים את קולו, לא כדאי להגיד כלום.

אימא השתתקה וראיתי אותה בולעת את רוקה, נדמה היה לי שהיא
הופתעה מההתפרצות הזו של אבא, גם אני. אחר כך היה שקט, ואבא קם
להדליק את החדשות באידיש. כמה שאני שונאת את השפה הגלותית הזו.
עוד מעט תהיה התוכנית של אבא "קטעי חזנות"  עם משפחת מלבסקי,
גם אותה אני שונאת, כי היא מוזיקה בכיינית וחוץ מזה אני לא
תמיד מבינה על מה הם שרים, אבל יש לה  יתרון. בדרך כלל  היא
מרגיעה את אבא, שמתיישב הכי  קרוב  שאפשר לרדיו הענק "אמרון"
10 ורק אומר "שש... שקט,". לפעמים הוא מוציא מטפחת לבנה,  מאלה
שאימא עמדה וגיהצה כל הבוקר,  ומנגב את המצח ואולי את העיניים.
במיוחד אם האחיות האלה  שרות 'מיין שטיטלאה ברנט' ברנט אני
מבינה, אבל לא מה בוער ולמה. אחר כך,  כשהתוכנית הזו תיגמר,
תגיע "התוכנית לחיפוש קרובים." נדמה לי  ששניהם כבר לא כל כך
מקשיבים לה, אבל משאירים פתוח את הרדיו, שיהיה.

לפעמים אחרי החזנות, אבא מחייך ונעשה כזה קצת רך ואם לא יירד
לגינה להשקות את העצים שלו, ירשה לי להוציא את השערות הלבנות
שלו מהראש, ויגיד, "עוד מעט תצטרכי להוציא לי דווקא את השערות
השחורות ואז אהיה קרח." אני מקווה שלא. אני לא אוהבת אבאים
קרחים, כמו אבא של עודד, שהוא בכלל בלי שערות והוא מגעיל כזה
וצועק ומרביץ לעודד ולפעמים גם לאימא שלו. אני בטוחה שאין קשר
בין כמות השיער על הראש והכעס והקללות, אבל אף פעם אי אפשר
לדעת, הכל יכול להיות.

הערב, למרות הצעקות בצהריים,  אבא ואימא הולכים לקולנוע. אני
שמחה בשבילם, כי  הם יוצאים כל כך מעט לבילוי משותף אז למרות
שאצטרך להישאר לבד, לא כל כך אכפת לי, רק קצת. אני מסתכלת על
אימא כשהיא מתלבשת. לא ברור לי למה היא לא שמה אודם ורוז' כמו
מגדה או גב' מילנוב. אימא אומרת שאבא לא אוהב שהיא שמה רוז'
ולא כל כך אכפת לה לא לשים. את זה אני בטח לא מבינה, כי אני
מאוד אוהבת שהיא שמה אודם על השפתיים, ומתלבשת יפה ושמה קצת
בושם מאחורי האוזניים שלה. אבל היא אומרת שהאודם מקלקל את
השפתיים ומוריד להן את הצבע ושהרוז'  פוגע בעור של הלחיים.
טוב, יש נשים שלא אכפת להן לקלקל את העור של השפתיים. לא כמו
אימא שלי שמבינה מאוד בדברים האלה.

ההורים שלי חזרו נורא מהר מהקולנוע, עוד לפני שנרדמתי.  שמעתי
אותם מתווכחים  וצועקים אחד על השני מהשביל. עשיתי עצמי ישנה
וניסיתי להקשיב לויכוח. הם רבו ביניהם באידיש. אבא צעק, "למה
הוא הסתכל עלייך?" ואימא אמרה, "אני לא יודעת  בכלל על מה אתה
מדבר, לא דיברתי עם אף אחד. אתה סתם מדמיין." ואחר כך אבא צעק,
"קורבה אחת," ואחר כך עברו לרוסית ואז כבר לא הבנתי כלום. אחר
כך אימא נכנסה לחדר שלי  ונשכבה במיטת האורחים.

בבוקר  שמעתי את צעדיו של החלבן,  ואחר כך  שמעתי את זרם המים
ואת הדלת נפתחת ואת אבא שלי צועק משהו ברוסית, ומיד אחר כך רעש
חזק של צינור מים שמשפריץ. הצצתי דרך החלון וראיתי את כד החלב
שפוך והחלב ניגר על השביל ובתוך הצלחת של עץ התפוזים, לא ראיתי
את החלבן, רק שמעתי את  קול נקישת פרסות הסוס ואת אבא שלי צועק
אחריו.

אחר-כך הרבה זמן ההורים שלי לא הלכו לראות סרט במרכז וגם ארוחת
הצהריים של שבת הייתה שקטה מאוד. אבא אפילו לא שמע את משפחת
מלבסקי או את האחיות בארי, ובערבים היו רבים  למה אימא לא
הכינה את הסלט, ואימא הייתה כועסת ואומרת שגם היא  עובדת קשה
ומגיע לה שאבא יכין לה סלט כי הוא חוזר יותר מוקדם מהעבודה.
ואחר כך כשהייתה הולכת לעבוד בלילה היו מתחילים ויכוחים של
"למה את לובשת את הקומבניזון היפה הזה ועם מי היא את כבר
מתכננת ללכת לישון."  אימא הייתה אומרת בשקט שהיא לא ישנה
בלילות, רק עובדת קשה ושיש כל כך הרבה לידות שאין בכלל זמן
לחשוב על שינה.  אבל אם הוא מתעקש, היא לא תלבש את הקומבניזון.
אימא לא הרימה את קולה, אבל אני התחלתי לשמוע את העייפות.

את החלבן הזה יותר לא ראינו.  אחר-כך  כבר הגיע חלבן שחילק חלב
בבקבוקים  מזכוכית. אימא טענה שזה הרבה יותר הגייני.  אבל אני
חושבת שהיא התכוונה לומר שלחלב הזה כבר אי אפשר להוסיף  שום
דבר משלנו.