יהודית גלעד / חרדה |
והקומות האחרונות כבר בלתי נגישות בלי מעלית
וכל כיפוף של הרגל הכבדה
מותחת עוד נים נפשי עמוק
חוסר האונים כמעט ניכר
אבל אצל אשכנזים גם זה מינורי
וכשגומרים כמעט אין צעקה.
הלב דופק מהר כמו תאונה
ואני, שאין אני לי, אומרת לעצמי
זה הכל רק בדיחה
גם הכאב הפותח וסוגר כל נשימה
וממילא, המוות הוא רק שינוי מקום
והרי אין מקום שהוא רחוק מידי
אז לחשוב מהר. להחליט אני מתחילה לחיות או מתחילה למות.
עוד כמה שניות נותרו לאהבה?
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|