לפני שהקצין והמ"פ של עמית הגיעו בליווי ראש העיר אל ביתנו
אפשר להגיד שהיינו משפחה נורמלית לחלוטין ואפילו בת מזל.
היה לנו מעמד גבוה בחברה וחיים טובים ונורמלים.
אמא שלי הייתה יועצת יופי ואבא שלי עבד במשרה מכובדת בלשכת ראש
הממשלה.
אנחנו ארבעה ילדים: תאומים- יובל ועמית, שניהם משרתים בצבא,
עמית בגולני ויובל בקומנדו, אני ענת בת 16 ושירה בת 14.
שנכנסו הקצין והמ"פ של עמית עם ראש העיר הייתה בפיהם בשורה
שהפכה את העולם הרגיל והנורמלי של משפחתנו:
עמית נהרג!
מאותו רגע חשתי שאני מתהלכת באי שיווי משקל וכל רגע אני עלולה
ליפול ואני איני יודעת לאן.
הכל כל כך קשה פתאום:
אמא בוכה ובוכה, אבא יושב ואינו מדבר, ורק מסתכל שוב ושוב
באלבומים של עמתי, יובל מתהלך בבית הלוך וחזור ואני חושבת
שליובל הכי קשה כי הוא איבד את חציו השני, אני ושירה יושבות
בחדר שלי ומדברות על עמית ועל הדברים שהיינו עושות איתו,
מסתכלות בתמונה הגדולה של עמית שתלויה אצלי בחדר ( כי הלא תמיד
היה לי עמית האח האהוב ביותר).
אני מאוד כעסתי. כעסתי על אלוהים כי ביקשתי ממנו אין ספור
פעמים שישמור על עמית וגם על כך שהוא כיסה לפתע את השמיים
בעננים כדי שהוא לא יראה מה הוא עשה- משפחה שלמה וחיים של
אנשים נהרסו בבת אחת!
במשך בערך שבוע הבית היה מלא באנשים:
חברים של עמית, שכנים, קרובי משפחה, חברים שלי, חברים של
ההורים, קצינים, מפקדים ועוד מלא אנשים שלא הכרתי.
אף אחד לא הסביר לי מה קרה ואת האמת לא רציתי לדעת.
בלילה תמיד בכיתי בשקט בשקט כי לא רצתי שיהיה לאמא יותר עצוב,
כי גם ככה קשה לה נורא.
בחלומותיי תמיד ראיתי את עמי חוזר בכל דרך אפשרית, ופעם אחת
כמו שמעתי אותו אומר לי מתוך התמונה: " אל תדאגי ענת, אני
בסדר" ופעם אחת שמעתי אותו אומר לי:" אני אוהב אותך".
פעם כשנכנסתי לחדרו של עמית (שנשאר בדיוק כמו בשבת האחרונה
שהוא היה בבית) ראיתי בתוך מסגרת זכוכית משפט שחברה של עמית
כתבה לו:
"כל שנה ציפור אחת מתוך רבות לא תישא כנף לארצות החום
הרחוקות.
אל נא תיהיה אתה הציפור הבאה שהרי היא כמו כולן- לחופש
נולדה."
באותו רגע פרצתי בבכי חזק שלא נגמר עד הערב, יובל שבא לראות מה
קרה לי קרא גם הוא את מה שהחברה של עמית כתבה לו וגם הוא בכה.
מכל הציפורים דווקא הוא אינו...

אני תמיד חשבתי שהזמן מרפא הכל אבל הכל רק נעשה יותר ויותר
קשה- אמא לא הצליחה לעבור יום שלם מבלי לבכות ולהזכיר את
עמית,
הצבא נהפך לנושא רגיש אצלנו במשפחה ואסור היה לדבר עליו כי אבא
יצעק ואמא תתחיל לבכות.
יובל כבר לא יותר לצבא כי אמא לא מסיכמה לו, אבא שפעם היה נחשב
לבעל ראש טוב ובן אדם עליז עכשיו הוא כמעט לא מדבר, רק בוכה
ולפעמים צועק על אמא שהיא לא מסכימה ליובל להמשיך לשרת בצה"ל.
אבא מצידו מוכן שיובל ימשיך לשרת בצבא אבל לא ביחידה קרבית.
במשך כמעט שלוש שנים אף אחד מהמשפחה לא היה מדבר- כל אחד היה
מכונס בתוך עצמו. אני לפעמים עוד הייתי שומעת את עמית אומר לי
מתוך התמונה שהכל יהיה בסדר.
ואני הייתי מסתכלת בתמונה, בפניו היפות, ורק הייתי מתפללת
לממלכת שומרי שמיים  שישמרו על עמית  שלי.
המצב במשפחה ממש התדרדר מבחינה כלכלית כי אמא כמעט לא הייתה
הולכת לעבודה וגם לא אבא ואת שניהם פיטרו מהעבודה, ואת שירה
העיפו מבית ספר.
יום אחד כעבור כמעט ארבע שנים חזרו שוב הקצין והמ"פ של עמית
כמו ביום הנורא ההוא (רק שהפעם בלי ליווי ראש העיר) ואמרו:
"עמתי חי והוא שבוי בידי הערבים..."