אם רק הייתי יודע למה.
למה אני מסתובב עם התחושה הנוראית הזאת בבטן.
מבחוץ? הכל מעולה... אני נראה חי יותר מאי פעם, מחייך, צוחק...
יש לי יותר זמן לנגן, יותר זמן לחשוב את עצמי, סוף סוף סידרתי
את החדר המחורבן...


מבפנים רקוב.
ריק.
הפוך.
עצוב.

אני כל הזמן עצוב. אם אני נוסע עם חברים, אני יכול להיות הכי
שמח בעולם. יצאתי מהרכב, הדלת נטרקה - שוב עוטפת אותי התחושה
הזאת.
הבדידות הנוראית הזאת. העצב מחלחל, נספג לך בגוף, וכל מה שנשאר
לך זה להילחם בדמעות, לא לתת להם לפרוץ החוצה. לא כי אני לא
רגיש או חושש מהגבריות שלי או איזה שיט כזה... פשוט כי אין לי
מושג איך לעצור אותן. . . הדבר היחיד שעוזר במקרה הזה זה לדחוף
מהר סיגריה לפה, ולהצית אותה כמה שיותר מהר. להסריח את האיזור,
להרחיק ממני אנשים, שלא יעיפו מבט חטוף וייעצרו, ישאלו אם הכל
בסדר, נראה שקרה משהו (קרה לי כבר יותר מפעם.. :).. זה די
מביך).
ההתעסקות עם הסיגריה, שמכריחה אותך לנשום ולנשוף בצורה פחות או
יותר סדירה עוזרת לנצח את הנשימה הקטועה וחסרת הרצף שכל כך
מאפיינת בכי. אבל זה אפילו לא העניין של לבכות. זה עצב.



אני מרגיש כאילו אני משקר לעצמי שאני משקר לעצמי. כאילו אני
מזייף משהו כל כך גדול, שאני כבר לא יודע מה הדבר האמיתי שאמור
להיות שם.

ועצוב.



כל הזמן עצוב.