הייתי זרוק במיטה, שקמת והלכת,
לא אמרת שלום, לא ביקשת להתראות,
פשוט התלבשת ועזבת את החדר,
חשבת אולי הכל יהיה בסדר,
לא ידעת שלא נשאר לי הרבה,
לא לחיות, רק למות ולהתחבא.

ואת, טרקת את הדלת למחר,
ואז הבנתי, זה הכל נגמר,
נותרתי עם שקט ממש מפחיד,
לא היה לי כוח לנשום ולהפנים,
עצמתי עיניים והרגשתי משהו כואב,
הכל נעצר, זה קרה, דום לב.

הייתי זרוק במיטה, בלי הלב,
שהגעת הבייתה, והסרת את הכאב,
התפשטת לך לבד ומחית עוד דמעה,
נרדמת עם השירים הישנים שלי מתחת לשמיכה,
נזכרת בנשיקה הראשונה, לא ידעת שאני גוסס,
ואת הנשימה האחרונה שלי, אין איש שיחפש.

הלכתי למקום שממנו אנשים לא חזרו,
ברגע אחד, נפלו מהכל ופתאום נשברו,
איך לא הרגשת, איך נתתי לי לעזוב,
למה לא הספקת ללמד אותי קצת לאהוב,
ומי זה שר לך היום מתחת לחלון,
שאת כותבת לי הספד, שיר זיכרון אחרון.

ואת חיה, לובשת שחור ולא מאופרת,
מתחילה להבין עכשיו את הגעגוע אחרת,
זה הכל אני, עם רגש אחד מיותר,
זה הכל את, עם אליבי אחד מוכר,
זה הכל שנינו, את לבד וזה כואב,
אף פעם לא ידעתי לומר לך שאני באמת אוהב.

הרגע הקדים אותי, טיימינג מנוכר,
תמיד ידעתי שאני יגמור ככה,
בלי להספיק להגיד לך שום דבר,
לא הצלחתי לאהוב, לא ידעתי ללמוד,
לא הבנתי שמעט זה בעצם הרבה מאוד,
כל כך הרבה, כל כך מעט, כל כך את.

הדום לב שלי, אדום הלב שלך,
שאת בוכה עכשיו על החיוך שהלך,
ואני מחפש אותך, מסיט עוד ענן נמוך,
הדלת אצלך פתוחה והחדר שלך חשוך,
ואני מציץ לך, כותב לך עוד שורה,
הלב אצלך פתוח והנשמה שלך שבורה,
רוצה לחבק אותך, ללחוש את האמת,
רוצה שתעירי אותי, ברגעים האלו שאני מת.

לאן הלכתי, היא חשבה,
למה עזבתי, היא כתבה,
הוא מת עליי, היא כאבה,
למה בחרת למות רק מאהבה.