ופתאום מצאתי את עצמי עומד באמצע הכביש, מוניות צופרות לי מכל
כיוון, ואני חמוש רק בבוקסר.
ואתם שואלים איך הגעתי "פתאום" למצב הזה? הרי מרבית בני האדם
לא נוטים להיעמד באמצע כביש סתם כך, במיוחד כשהם לבושים בבוקסר
בלבד.
ובואו נניח שישנו פלח באוכלוסייה שנוהג לעשות מעשים כדוגמת זה,
הרי שאדם השייך למקטע זה בעם לא מוצא עצמו "פתאום" במצבים
הללו. בכוונה תחילה, הוא יוצא מדירתו, כשהוא לבוש בבוקסר, יורד
במדרגות (או במעלית, כתלות במצבו הסוציו-אקונומי) כשגם כאן הוא
לבוש בבוקסר בלבד, יוצא מפתח הבניין, נותן לאוויר הלילה הקר
לצמרר אותו קלות, חוכך בדעתו, ואז בצעד קליל מדלג אל אמצע
הכביש ונעמד שם.
אדם כזה זוכר את הפרוצדורה הסבוכה של הגעה מהדירה ועד לרחוב,
וסביר שלפרוצדורה הנ"ל קדמה החלטה לא פשוטה ולא לגמרי מוסברת,
המונעת מסיבות שונות. לכן, "פתאום" היא לא מילה בה אדם כזה
יבחר לתאר את ההשתלשלות המוזרה הזו. ואילו אני בחרתי דווקא בה.

אז מה, אתם שואלים, הסיפור כאן? פשוט מאוד - אני הולך מתוך
שינה.
הליכה מתוך שינה היא תופעה מעניינת שלכשעצמה, במידה ואתם לא
לוקים בה, כמובן. לא פעם מצאתי עצמי מתעורר בתוך פחי זבל,
משוטט בפארקים שונים, מושך תשומת לב ועניין בתוך פאב שכונתי,
נשען על דלתו של השכן ממול, או על דלתו של שכן רחוק יותר -
ועוד מקרים רבים מספור.
פעם אחת, ואת זה אחלוק רק עמכם, אפילו התעוררתי בסימטה חשוכה
עם ישבן דואב, אך עד היום אני מדחיק את ההסברים הפוטנציאליים.
למעשה, המצבים בהם אני מוצא את עצמי הם לרוב לא הבעייה. במידה
ולוקחים אותם בגישה הנכונה, הם מוסיפים קצת צבע לחיים. גם
במצבים הכי מוזרים שמצאתי בהם את עצמי, האשמת התת-מודע שלי
בתקרית הרגיעה את בהלת הסביבה, ולרוב גם את המבוכה בה נמצאתי
אני. אז מה כן הבעייה?

ובכן, התשובה לכך פשוטה - הבעייה היא רגע ההתעוררות. רגע של
בהלה טהורה, כמוהו לא חוזרים רבים בחיי של אדם רגיל. נסו לתאר
לעצמכם זאת בפעם הבאה כשאתם הולכים לישון. עיצמו את העיניים,
ונסו לדמיין שכשתתעוררו תעמדו עם בוקסר באמצע רחוב הומה בלי
לדעת איך הגעתם לשם. כמו להאיץ מ - 0 ל - 001 באלפית השנייה.
דמיינו את ההיסטריה, את הזיעה הקרה שקופצת בן רגע, את פיק
הברכיים והורטיגו. דמיינו את התכווצות הקיבה, את הנשימות
המהירות. כמובן, שעם הניסיון הרגע הזה מתקצר, ותחושת השליטה
חוזרת. אך תמיד, תמיד יהיה אותו אובדן שליטה רגעי על החיים.

לאחר רגע הבהלה הקטן והמסורתי שלי, הסתובבתי לכיוון הדירה שלי
והתחלתי לצעוד בהחלטיות.
מצבי, כרגיל, גרר תגובות די סבירות מצד הסביבה, ביחס לעובדה
שהלכתי באמצע הרחוב עם בוקסר ותו לא. מצבי אף החמיר כששמתי לב
שבמהלך נדודי ברחובות, תעתה רגלי הימנית לתוך גוש ענק של חרא,
מה שיצר לה ציפוי ארומטי להפליא.
בהגיעי למקום מגורי, טיפסתי בקלילות את המדרגות, מרחתי את
מרבית הצואה על המחצלת של משפחת כהן, ונכנסתי לדירה.
אחרי מקלחת מהירה, נכנסתי למיטה, והתחלתי לנמנם. לפתע, הכתה בי
החלטה - החל ממחר בלילה, אני מתחיל לישון עם נעליים.