זה היה יכול להיות עוד סיפור טוב, לולא היא נהרגה כמה חודשים
אח"כ. אומנם צפוי, כי אף סיפור לא יכול להיות מושלם, לפי דעתי,
בלי סוף צפוי. כי מה לעשות, אנחנו אוהבים לצפות לדברים. אנחנו
אוהבים כשדברים שאנחנו רוצים שיקרו מתגשמים, ואנחנו שונאים
שהתוכניות שלהן חיכינו כל כך משתבשות ומסתימות באחרות.
אומנם היא לא באמת נהרגה, אני הרגתי אותה. אני גם גרמתי לה
לכתוב שאני חמוד. כן. סתם ככה. בהקשה על מספר אותיות, גרמתי
לדמות דמיונית במוחי להגיד, בקול נשי ויפה, כמו שאני מדמיין
אותו כעת בראשי, להגיד שאני חמוד. לא שאני לא מסכים איתה חס
וחלילה, הרי היא הדמות שלי ואחרי הכל אני לא אגיד לדמות להגיד
עליי דברים שיקריים, זה יהיה דבילי ופתטי.
עכשיו כשחושבים על זה, בכלל לא היו לי ימי מזל. היו לי, אולי
פעם. עכשיו כבר לא. אז אולי זה בכל זאת פתטי לכתוב לעצמי דברים
לא נכונים. ואולי העובדה היחידה שמנחמת אותי היא הכנות שלי עם
עצמי. יכלתי להדחיק, לנסות לשכנע את עצמי שאני לא דכאוני, שאני
לא שקוע ברחמים עצמיים משהו כמו שנה בערך, ושבהחלט הצלחתי
להתגבר עליה. על הדמות הדמיונית, כמובן.
ואולי היא בעצם לא כל כך דמיונית. היא אפילו די מציאותית. אחרת
לא היה לה עור לבן ויפה, אחרת לא הייתה נשיקה. אחרת היא לא
הייתה גרה בדמיוני במושב דרומי, אחרת לא היינו מכירים בצורה
וירטואלית, אחרת לא היו לי בהתחלה את הפרפרים בבטן, ואחרת,
בפעם המליון ושתיים בערך, היא לא הייתה קוראת כאן דברים שאני
כותב. אחרת כנראה שלא הייתי קורא לעצמי פתטי.
טוב, לפחות המוזה לכתוב חזרה, או סתם מוזה לזיוני שכל.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.