אל תוך מבוך ללא מוצא תחת כנף שבורה, כך הוא העביר חיים שלמים.
התבודדות אל תוך ים של דמעות, רחמים עצמיים ואוזניות עם מוזיקה
אל ליבו.
בעבודה זמנית בלי משמעות, עם 2 טון עצב בלבד, הוא חיפש את
דרכו.
והימים חלפו, והשנים עברו, והוא נותר עם אותו אובדן, והלב
עדיין פועם
פועם כי הגוף מחייב, במנותק לגמרי מהנפש, שליבה קבור עמוק
עמוק.
כבר 22 שנים שהוא חי בתחושה כזאת. החיים כבר נראים כשיא שאליו
אין לשאוף עוד
ולפעמים נראה כי רק אובדן יכול להחזירם למסלול. ואת האובדן הוא
כבר הרגיש.
אז מה בעצם חסר?
הדמעות נוחתות על מקשי המקלדת והיד מסרבת מנחת. הנפש עייפה
ממלחמות עצב בשמחה ותשוקה עזה לנוח על משכבה לשלום.
היכן שלא תהיה, מקווה שהיא בסדר. אי שם. נפש הכל כך תאומה
שנקטעה. תקווה לשווא. אין ביכולתו למלא אותה אפילו לא בכוח
העצבות שלו. רק בדמיון. בחלומות הרחוקים. מבעד לרחמים
הכואבים. המשמעות קיימת. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.