"ממה יש להם להיות כל כך מאושרים?" חשבתי לעצמי.

"עבודה טובה? זוגיות? סקס טוב? מכונית חדשה? אולי סתם זאת
השפעה של חומרים כימיקלים שעוברים להם בדם? תפסיקו להיות כאלה
צבועים. תפסיקו. תהיו אמיתיים. העבודה מחורבנת, אתם בודדים
בחורף, סקס כבר לא היה המון זמן, למכונית של אמא אין טסט,
ומחומרים כבר נגמלתם. זה אתם!
הרדיפה אחרי העושר, הצורך בתחרותיות, הרצון להיות הראשון, והכי
מאושר, הפרסים, הכסף, העוצמה. גועל נפש, איכס".

שיר הקשיבה.

"כל החיים שלנו מכוונים אותנו לחיות באותה צורה כל הזמן, כולנו
צריכים לזרום לפי אותו זרם, באותו נהר, באותו קצב, באותה
מהירה, באותו סגנון, באותו אופי. יסודי, חטיבה, תיכון, בגרות,
צבא, פסיכומטרי, אוניברסיטה, תואר ראשון, שני, שלישי, בית,
ילדים, עבודה, הצלחה, אוטו, בחורה יפה, אלכוהול, פאבים, פוזה,
צביעות, אינטרסים, חיוכים מזוייפים, לחיצות ידיים שיקריות,
עניבות. הכל מאוס.
לא רוצה להיות כזה, פשוט לא. אם זה אומר שאני בינתיים צריך
להתבטל ולא לעשות כלום במשך שבועות שלמים, אז שיזדיין כל
העולם, וכל הביקורת של אבא וחברים שלי, שיזדיינו כולם, זה
החיים שלי. את מבינה? זה החיים שלי! אם אני רוצה להרוס אותם,
זאת לפחות תהיה בחירה שלי. אם אני לא רוצה לעשות כלום עם עצמי,
אז זאת החלטה שלי".

אני חושב שבשלב הזה שיר איבדה עניין.

"בשביל מה לעבוד? בשביל מה? בזבוז זמן! לגמרי. הכל רדיפה אחרי
כסף. הכל. מבחינתי להמשיך להיות ילד, כן. מה ששמעת. לחיות עד
גיל 30 עם אמא שלי, לעשות לה קניות כשהיא תהיה בת 60 ולבחור לה
טמפונים בסופר בהתייעצות עם העובדת של הסופר. מצידי להיות בנתק
עם אחים שלי שממילא אני רואה פעם בשבוע בארוחות משפחתיות ובעצם
אין לי איתם קשר אמיתי, ומסתבר שאף פעם לא היה. פעם בשבוע
יושבים ורואים תוכנית מצחיקה בטלוויזיה, קפה, עיתון, סיגריות,
סודוקו. חבר חדש שאמא מביאה הביתה, הכל בולשיט".

נסחפתי, לא שמתי לב ששיר כבר מזמן לא מחוברת.

"טוב, כנראה שכתיבה זה הדבר היחיד שנשאר לי". חשבתי.