את רעות פגשתי לפני שנה במקדונלדס. לא זוכר בדיוק למה עברתי
שם, אבל אני זוכר שראיתי אותה מלקקת בהנאה גלידת וניל עם אמא
שלה. לא ראיתי את הילדה משהו כמו עשר שנים, פחות או יותר.
כשראיתי אותה, בכלל התלבטתי אם להגיד שלום. אחרי הכל, היא
הייתה הכי סנובית שיכולה להיות.
השיחה התגלגלה במהירות. מבט חטוף וחיוך קל, הליכה קצרה למקום
שבו ישבה, רבע שעה של עידכוני "מה חדש?" והמשכתי לדרכי.
את רעות פגשתי לפני חודש על הגשר בקניון. היא הסתובבה עם
רונן, שגם הוא למד איתי בכיתה, בחטיבה. הרבה חיוכים, הרבה
צחוקים, הרבה פוזה של "אני הייתי באמסטרדם ואתה לא", והחלפת
מספרי טלפון הדדיים שנודעה לצורכי נימוס בלבד.
את רעות פגשתי לפני שלוש שבועות. הגעתי אליה, כדי לראות את
הציורים שציירה. היא סיפרה לי עליהם הרבה במסנג'ר, ואפילו
שלחה לי כמה לראות. היא ביקשה ממני לעזור לה להרים את המיטה,
והראתה לי בקפדנות כל ציור וציור שציירה. ילדה כישרונית.
הפצרתי בה ללכת ולמכור אותם, אך השיבה לשלילה בכל פעם. אח"כ
ישבנו על קולה וגליליות ועל האלבום טיול שלה ברומא. וסיפרה לי
על בחור חדש שהכירה.
את רעות פגשתי לפני שבוע וחצי. הייתי עייף, אחרי העבודה
הזמנית הדפוקה שמצאתי, והדרך הארוכה חזרה הביתה באמצע הלילה
לא קרצה לי כל כך, אז החלטתי לקפוץ ולראות מה שלומה. היא
הייתה מכורבלת בשמיכה וביקשה שלא אצלצל באינטרקום. נכנסתי
בשקט בשקט, וראיתי אותה רדומה. התקרבתי למיטתה וראיתי
שהנוכחות שלי לא משנה דבר. החלטתי לנשק אותה. הרגשתי חמימות.
"חיכיתי לזה הרבה זמן" אמרה.
את רעות פגשתי לפני שלושה ימים. טיילנו ברחוב הראשי של כפר
סבא. זה היה מאותם הימים המוזרים של עונת המעבר, ומבול התחיל
מבעד לקרני שמש חזקות. חייכתי. היא בדיוק יצאה מחנות צעצועים
עם בובה ענקית בידיה. משם הלכנו לעבר הבית שלה, לאכול,
להתכרבל, לעשות אהבה.
את רעות פגשתי אתמול. היא סיפרה לי שהסרטן חזר. שהיא צריכה
לעבור הקרנות, שכנראה הפעם היא לא תצא מזה בחיים. המצאתי איזה
תירוץ, והלכתי. לא הייתי מסוגל לעבור את זה שוב.
את עינב פגשתי אחרי 4 חודשים. לא זיהיתי אותה בהתחלה.   היא
עברה מולי, ולפתע נעצרה. "רעות נפטרה" אמרה, והלכה.
קפאתי.