בחנות קטנה מעלה אבק בקצה הרחוב החשוך
גיטרה שבורה בחלון הראווה
חנות כליי נגינה, מועדת לסגירה
פסנתר כנף ניצב בפינה
פסנתר קסום שיכול לנגן כל מנגינה.
בלילות הקרים
בעיר רפאים
כשכולם מתחבאים בבתים
אף עורב שחור
או ציפור קטנה אפורה
לא ישיקו כנף
פתאום באמצע הלילה
נשמעת מנגינה
שיר ישן
שיר מוכר
שהעולם שכח
הוא כאילו שר:
עד מתי תשירו אותו דבר ?
עד מתי ?
עד מתי תהיו בובות פלסטלינה בחלון הראווה.
מה קרה לשירים היפים שפעם אהבנו
והיום הם קבורים עמוק באדמה ?
ובבוקר שוב התפוצץ אוטובוס ברחוב הסמוך
השמיים השחירו מעשן
על רקע הדם הסמיך והבשר החרוך
מתוך הפחד, האימה והקפיצות בזמן
מרחוק רחוק
נשמעה לה פתאום
מנגינה עצובה ושקטה
ניגון עמום בתוך הזעקה
שבלחש הלך וגווע.
ניגון, לא במקום הנכון
או בזמן הנכון
אבל כל מי שהיה שם שמע.
הוא כאילו שר:
עד מתי תגידו אותו דבר ?
עד מתי ?
עד מתי תילחמו באש ובמים על מה שלא חשוב
מה קרה לילדים הקטנים שפעם היינו,
לכוכב הקסם שאבד ולא ישוב ?
הימים עברו, אנשים שכחו, שום דבר לא קרה
האבק הצטבר בכל מקום.
ועדיין שרים- מבטיחים הבטחות בצעקה גדולה:
נעשה הכול למען השלום!
בעיר רפאים, כבו האורות
הכבישים דממו איתם.
קולו של פסנתר הקסם
לא נשמע בשום פינה
אבל אם תעמוד בסמוך לחנות
ותדע להקשיב
עוד תשמע אותו בוכה בעלטה:
עד מתי אפשר ?
עד מתי תחלמו את אותו דבר ?
עד מתי ?
תנו לי רק לשכב באבק עם גיטרה כינור ואבוב.
למה אמרו לי פעם שאני פסנתר כנף,
ובכל זאת אני לא יכול לעוף ? |