חומה שקופה עומדת ביננו. מפרידה, חוסמת.
ידי מושטת אליך, כל-כך קרובה, כל-כך רחוקה.
אתה מיישר מבטך אלי, עינייך מלאות דמעות.
הגוף כולו סוער ורוגש. הלב מתרומם ומתרסק.
הפרידה היא קשה. המרחק כל-כך גדול.
מלותיך מהדהדות באוזני כמו מנגינות רחוקות, מנגינות שלא אשמע
עוד לעולם.
"תעצמי את העיניים" אתה אומר לי "כשתפתחי אותן כבר לא אהיה
כאן". כך לא אצטרך לראות אותך הולך.
השעון מתקתק, הזמן הולך ומתרחק, הקיר מתקרב ודוחק.
אני אינני רוצה לפתוח את עיני, מעדיפה לחיות בתוך חלום, מרגישה
את דמותך הולכת ממני כמו חלק שנקרע.
מיתרי הקול כאילו נקרעו מעצמם, והשקט מסביב כבד.
דמותך בדמיוני עומדת. חזקה ויפה היא.
פנייך שקטים ודוממים, ולעולם לא אשכח את הרגעים האחרונים
שראיתי אותך עומד לפני, ובוכה בדמעות של מלאכים.